בזכות הפשטות
22 שנה למותו של מאיר אריאל, ה’ באב תשנ”ט.
חיבור בין משורר-לוחם, שכונה גם: ‘הצנחן המזמר’, לבין מפקד הצבא הישראלי, שחייהם הצטלבו בתקופה קצרצרה של שנה: מאיר, הילד הקטן בן הקיבוץ, ורפאל, הנער-הלוחם, במחלקת הפלמ”ח במשמרות. [1]
וגם, על השינויים שחלו בחברה הישראלית לאורך הדורות והשנים באמצעות שתי דגימות מהקיבוץ והמושב. בקיצור, מהמטע ועד המגדלים…
אפיזודה ראשונה: מטע קיבוץ צובה, אביב תשל”ט (1979).
יום אביב בהיר וצח. מטע אפרסקים בשיא פריחתו הוורדרדה. קבוצה של מתנדבים אמריקאים צעירים עוסקים בדילול ידני של הפרחים. לפניהם על הטרקטור עם המזמרה ההידראולית נוסע קיבוצניק ‘טרי’, יפתח ספקטור, טייס ומפקד, שפרש זמן קצר קודם לכן משרות קבע. באותם רגעים הוא אינו יכול לנחש, כי המפגש שיתרחש עוד מספר דקות ישנה את מסלול חייו ויחזיר אותו אל המדים ואל קריירה ארוכה בחיל-האוויר. [2]
רעש הטרקטור מאלץ אותו להתמקד בעבודתו, אך לפתע הוא מבחין בהתגודדות סביב אדם לבוש מדים, הבולט בין בגדי העבודה הכחולים. הוא עוצר וניגש לראות מי ומה, ולתדהמתו מגלה את רמטכ”ל צה”ל, רפאל איתן על הסולם… רפול מתעקש, לא מעניין אותו כלום. הוא לא יורד מהסולם, ועובד ומקצץ כמו כולם!
רק כשמגיעה שעת הפסקת הבוקר הוא מואיל לעזוב את המזמרה. רק אז, כאשר שניהם ‘תופסים פינה’ במטע עם סנדביץ’ ותה בכוס קלקר, רפול מגלה את הסיבה לבואו, תוך שהוא מודיע ליפתח בסגנון האופייני לו: “אתה חוזר לצבא… סע לתל-אביב, עברי מחכה לך…” [3]
קם ניקה את מכנסיו מהבוץ שדבק בהם, חבש את הכומתה (האדומה), נכנס לרכב הצבאי – ללא נהג, או רל”ש (ראש לשכה) – שחנה בקצה המטע, ונסע…
אפיזודה שנייה: ברכת השחייה של כפר-יחזקאל, קיץ תשמ”ז (1987).
החופש הגדול (האחרון). אנחנו, חבורה של בני נוער משועממים ממושבי הגליל התחתון, מחפשים איך להעביר את הערב בדרך לריגוש הבא, והנה מגיע האירוע שובר-השגרה: הופעה.
זה היה המראה שהתגלה לנו עם כניסתנו: קבוצת חיילי מילואים במדים מרוחים על כיסאות פלסטיק, שהיו מפוזרים ברחבה, [4] ולפניהם על משטח מוגבה במקצת יושב ‘מבוגר’ מתולתל, שנראה כמו שנראה מי שנמצא באמצע העשור החמישי לחייו – 45 וחצי, ליתר דיוק, אבל את זה אני מבין כמובן רק כעת. בדיעבד – חמוש בגיטרה קלאסית ובקול מיוחד.
מאיר אריאל, מאיר ומואר, בתאורה הקלושה של הבריכה. ללא נגנים, ללא מלווים, וללא כל הפמליה הנהוגה במקרים כאלה – ולמיטב זיכרוני אפילו ללא מיקרופון ורמקול, שלא לומר: ‘מערכת הגברה’ (אבל, “שלושים שנה לך תזכור”…) – פשוט מאיר והגיטרה. הכי רחוק שניתן לדמיין מהפנטזיה הסטארית הנוצצת של קיסריה. [5]
אני מניח שזה היה חלק משירות המילואים שלו, כמקובל באותם ימים. בכל אופן הוא ניצב שם לבדו, בלי עוזר, תאורן, או מנהלת הפקה (וכנראה גם ללא נהג). פשוט ישב על שפת הבריכה ו- ‘נתן הופעה’. ואחרי שסיים קם ונסע…
שיר כאב
סיכום: ממטעי הקיבוץ, דרך בריכת המושב ועד למגדלי תל-אביב
עשרות שנים חלפו מאז שהרמטכ”ל רפאל ‘עשה שורות’ במטע, והזמר אריאל ניגן סולו בבריכה (42 ו-34, בהתאמה). אין ספק שהעולם השתנה. גם החברה הישראלית, על ערכיה וציפיותיה ממנהיגיה וממפקדי צבאה, לכן אף אחד לא מצפה שבמציאות המהירה והמורכבת, על גבול המוטרפת, של תחילת העשור השלישי של שנות האלפיים ראש המטה הכללי יטפס במטע על עצים (ועוד ללא מאבטחים)…
ובכל זאת, על הסקאלה שבין שדות הקיבוץ לבין מגדלי המגורים המעושרים של תל-אביב – למשל, הדייר המפורסם ממגדלי אקירוב, כהשוואה למה שקרה לבן גילו של אריאל. גם הוא בן קיבוץ מהשרון [6] – משהו הלך בדרך לאיבוד.
בין הפזמונאי-משורר לבין הרמטכ”ל המזמר (במזמרה), נעלמה התכונה שהייתה אחד מהמאפיינים של ‘דור המדינה’, אשר איתן הפלמ”חניק היה חלק ממנו, ומאיר אריאל – אף על פי שהיה צעיר מהם – במידה רבה חי אותה, הן בדמותו ובדרך התבטאותו הישירה, והן ביצירתו: הישירות והפשטות הנעדרת כל גינוני ‘כוכבות’.
# עלה כאן בפייסבוק לראשונה בליל ה-6 באוגוסט 2019 (ו’ באב תשס”ט), ופורסם שוב לפני שנה, ב-26 ביולי 2020.
בעקבות התגובות לרשימה הראשונה אזכיר שוב, כי ה’ באב הוא גם יום פטירתו של האר”י, רבי יצחק בן שלמה לוריא, שעל פי המסורת נקבר בצפת.
הערות
[1] מאיר אריאל נולד בקיבוץ משמרות ב-2 במרץ 1942 (י”ג אדר תש”ב). רפאל קמינצקי (נולד ב-11 בינואר 1929 בתל-עדשים), הגיע לקיבוץ בנובמבר 1946, עת עברה מחלקת הסיירים המרכזית של הפלמ”ח, בפיקודו של חיים פוזננסקי (‘פוזה’), מגבעת-השלושה אל מקום הקבע שלה: משמרות.
[2] תפקידו האחרון: ראש מחלקת מבצעים בחיל (בדרגת תא”ל).
[3] התיאור לקוח מתוך ספרו האוטוביוגרפי של יפתח ספקטור: ‘רם וברור’, הוצאת ידיעות ספרים (תל-אביב, 2008). ‘עברי’ הוא דוד עברי, מפקד חיל-האוויר באותם ימים.
[4] בעידן ההוא טרם נולד השימוש במוצר הבייס של מפעל ‘כתר’ (כרמיאל) כאמצעי לחימה. כיסאות, כמה מוזר, שימשו אז אך ורק לישיבה… !
[5] הכוונה כמובן לשרידי מבנה התיאטרון של העיר הרומית (המכונה בטעות: ‘אמפי’…), המשמש לאירועים, ואשר הופעה בו הפכה במהלך העשורים האחרונים בבחינת חותמת להצלחה עבור זמרות ובעיקר זמרים (גברים, אלא מה). מה שנקרא: “לעשות קיסריה” …
[6] אהוד ברוג (לימים ברק) נולד שבועיים וחצי לפני מאיר אריאל (ב- 12 בפברואר 1942) בקיבוץ משמר-השרון. ברק שימש כרמטכ”ל ה-14 של צה”ל, בעוד רפאל איתן היה ראש המטה הכללי ה-11 במספר.
בתמונות:
& אלבום הביכורים של מאיר אריאל, שיצא בשנת 1978, כשנה לפני התרחשות האפיזודה הראשונה. התמונה של אריאל על ענף האיקליפטוס הכפוף היא בבחינת תמצית מזוקקת של מושג הפשטות…
& הרמטכ”ל איתן.
& כריכת ספרו של ספקטור, אשר מתוכו לקוח הסיפור.
