סגן השר, אבו-הלפרין והדובר הלאומי …

בשיאו של קיץ תשל”ג, ב-1 באוגוסט 1973 – ביום בו החלה חטיבת ברק (188), חטיבת השריון הסדירה של הגולן, את התרח”ט (תרגיל החטיבתי) בן היומיים, שבמרכזו כיבוש מחדש של הרמה לאחר התקפה סורית נרחבת –הופיע הדיווח הבא בעיתון ‘העולם הזה’: “בימים אלו התנער האריה הוותיק, שרבים האמינו שסיים כבר את הקאריירה שלו על הזירה”. האריה היה לא אחר מאשר רפאל הלפרין, מי שזכה לפרסום כ-‘המתאבק היהודי’ בסיבוב הופעותיו במהלך שנות החמישים בארה”ב כאשר הוא חובש כיפה ולבוש במכנסים קצרים עליהם רקום מגן-דוד. עתה, הסביר השבועון, ינסה הלפרין לחזור באמצעות השיטה היפנית: קאראטה. [1]

לאחר כעשרים שנה בהן היה יזם ואיש עסקים, [2] ובגיל מופלג – בוודאי ביחס לעולם ההאבקות 49 (!) – החליט הלפרין לעשות מעשה ולחזור ובגדול. ‘קאם-בק’ במושגי אמריקה. מונח שספק אם היה מוכר אז בממלכת ישראל הקטנה-גדולה והשאננה, שהשתרעה בין קוניטרה שבגולן לקנטרה שעל התעלה.

אולם בטרם יחל לעסוק באומנות הלחימה החדשה אותה רכש לאחרונה – כהרגלו בלימוד עצמי מתוך קריאה – בחר הלפרין לחזור לתודעה דרך תחביבו הישן: האבקות חופשית. על מנת לייצר אירוע מרשים רב-משתתפים (ופרובוקטיבי, כהרגלו) הוא בחר לו ליריב מתאבק עוטה כאפיה ש-‘שם הבמה’ שלו היה ‘אבו-ענתר’. [3]

וכך ביום חמישי, ה-20 בספטמבר 1973, בדיוק שבוע לאחר הקרב האווירי הנרחב בו הופלו 12 מטוסים סוריים (מיג 21), ושלושה ימים לאחר שהאלוף זעירא העריך בדיון אסטרטגי במטכ”ל כי: “לפי שעה הערבים אינם מסוגלים לפתוח במלחמה בשל עליונותה האווירית המכרעת של ישראל “, [4] התכנסו אלפי צופים נלהבים בהיכל הספורט בתל-אביב כדי לחזות בפעם הראשונה בישראל בתחרות האבקות בין יהודי ירא שמיים לבין נציג מדינת אויב שכנה, מי שכונה: ‘הנמר הירדני’.

עיתון ‘דבר’ שדיווח על האירוע מסר כי לאירוע הגיעו גם כמה אלפי ערבים אזרחי ישראל, שמן הסתם הגיעו כדי לעודד את הנציג הערבי. הבולט ביניהם היה סגן שר הבריאות (ח”כ ערבי ראשון שמונה לתפקיד סגן שר בממשלת ישראל!), עבד אל-עזיז זעבי, שעלה אל הבמה כדי לברך את הנציג הירדני (בהסתמך על כותרת התמונה).

על אף ברכתו של סגן השר הקרב הגדול הסתיים בניצחון מוחץ (יש הטוענים כי כל העניין היה מבויים מתחילתו) של האריה הוותיק על עמיתו הנמרי. לאחר שבועיים ויומיים תקפו צבאות מצרים וסוריה במתואם בסיני ובגולן. בתום שבועיים של לחימה הושגה הכרעה ישראלית בדרום, לאחר שכוחות צה”ל חצו את התעלה. השתיים: סואץ ותעלת המים (המתוקים). לאחר שבוע נוסף הסתיימה באופן רשמי המלחמה עם כניסת הפסקת האש לתוקף (ב-24 באוקטובר 1973).

למרות סיום המלחמה המשיכו חיילי צה”ל לשבת ביבשת השכנה. בו בזמן התנהלו שיחות בין נציגי שני הצדדים (בקילומטר ה-101 של כביש סואץ-קהיר) באשר להסדר. ב-18 בינואר 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, שבמסגרתו התחייבה ישראל לפנות את כוחותיה מ-‘אפריקה’.

ב-14 בפברואר 1974 נפטר באופן מפתיע סגן השר, בהיותו בן 48 בלבד. אחד-עשר יום לאחר פטירתו של עבד אל-עזיז זועבי, ב-25 בפברואר 1974, הושלם מהלך הפינוי של כוחות צה”ל מצדה המערבי של התעלה. רוב החיילים שחצו בחזרה אל סיני על הגשרים עשו זאת ברכבים (כאלה ואחרים), אולם היו מתי מעט שבחרו לצלוח את התעלה בשחייה. אחד מהם היה רפאל הלפרין, שהתקבל בצד המזרחי, כמו יתר החוצים בפרח וסוכריה (ועפ”י התמונה לא ממש ‘שמר נגיעה’…).

בהקשר הזה יש לציין כי על פי דיווח כתב ‘העולם הזה’ חל איסור על שחייה (?) אולם הלפרין הפר אותו ביודעין כאשר זינק למים וכתוצאה מכך קפצו בעקבותיו מספר חיילים (ככתוב בכותרת התמונה).

הפינוי הרשמי של צה”ל מהצד המערבי של התעלה התרחש ב- 3 במרץ 1974, כפי שניתן לראות מדיווחו של הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית דאז, נחמן שי. לימים, לאחר ששימש מפקדה של תחנת השידור הצבאית (גלי-צה”ל), התמנה נחמן שי (ספטמבר 1989) לתפקיד דובר צה”ל. ב-18 בינואר 1991 כאשר גלשה המלחמה מן המפרץ אל תוך ישראל פנימה, בעקבות ירי שמונה טילי סקאד, היה שי הדמות המרכזית שהעבירה מסרים לציבור הישראלי והפך באחת ל-‘הדובר הלאומי’. במאמר מוסגר, לא היה כזה. לא לפני, לא אחרי, וגם לא כעת בזמן המגפה הגדולה… !!!).

בנו של רפאל הלפרין, יעקב, ירש את רשת האופטיקה שהקים אביו והפך אותה לאימפריה. הרב רפאל עצמו הקדיש את שנותיו האחרונות ללימוד תורה. הוא נפטר בגיל 87 (ה-20 באוגוסט 2011, כ’ באב תשע”א).

@ חיבור בין שלוש רשומות (פוסטים):
1. על רפאל הלפרין: “הקץ לשומן ושובו של השגריר” (8 בספטמבר 2020).