אורי ודני, המשנה והאלוף

 אורי ודני נולדו באותה שנה, 1927, בהפרש של כשמונה חודשים (אורי נולד בתחילת פברואר ודני בתחילת דצמבר) בשני קצוות שונים: אורי במושבה יבנאל ודני בעיר קלן שבגרמניה. [1] רק בהיותו בן 7 הגיע דני לארץ-ישראל והפך גם הוא לבן למשפחה חקלאית במושב הדתי כפר-הרוא”ה (נחשב כבן הבכור של הישוב). בגיל 16 (1943) הוא התגייס לכוח נוטרים של משטרת החופים המנדטורית, אך כעבור מספר חודשים עבר לבריגדה היהודית ושירת בה בסוף המלחמה העולמית במצרים ובאיטליה.

בשנת ב-1946 השתחרר דני מהצבא הבריטי, שב הביתה, והתנדב לפלמ”ח. באותה שנה הצטרף גם אורי ל-‘פלוגות המחץ’, ובמהלכה הצטלבו דרכיהם לראשונה. זה קרה סביב המאבק על ביריה. לאחר שכל חברי מחלקת הפלמ”ח אשר ישבה בביריה נאסרו ופונו על ידי הבריטים, הגיע דני עם אלו אשר באו להחליפה. אורי הגיע כאיש פלמ”ח במסגרת המאבק לקימומה מחדש של ביריה העברית וכחלק ממבצע ארצי בו עלו אלפי בני נוער (כ-3000) בתאריך הסמלי: י”א באדר, תש”ו. [2]

מלחמת העצמאות הייתה הצומת השנייה בה הצטלבו דרכיהם – לכאורה, רק באופן רשמי, לא בפועל – עת שירתו שניהם תחת אותה מסגרת כלל חטיבתית, ‘הראל’: דני בהגנה ואורי בהתקפה. דני כאיש משק עין-צורים שבגוש עציון, אשר בהגנתו השתתפו אנשי הגדוד השישי, ואורי כקצין בגדוד החמישי.

דני מנע ממאות מקומיים לעלות על קיבוצו לאחר הטבח שהתרחש בכפר-עציון, ב-13 במאי 1948, במסגרת התקפת הלגיון העבר-ירדני, [3] כאשר ביד שמאל סחט את המקלע שבעמדה וביד ימין זרק רימונים על התוקפים. בסופו של דבר כמו שאר אנשי הגוש נאלץ להיכנע. חודש לאחר מכן, כאשר דני היה בשבי בירדן, הוביל אורי את ראש החץ העברי, שנשלח אל תוך עורף מערך הלגיון ממזרח ללטרון, כאשר שימש כמפקד המחלקה הפורצת, שחדרה אל תוך מה שכונה משלט י”ד, משלט פלוגתי מבוצר, אשר נכבש לאחר קרב קשה בן שבע שעות. שבסיומו נאלצו להתפנות… [4]

לאחר המלחמה המשיכו שניהם במקביל בשירות קבע בצה”ל. אורי בגולני (גדוד 12) ודני בצנחנים (גדוד 890). במחצית השנייה של שנות החמישים שימשו שניהם כמפקדי גדודים: אורי כמג”ד 12 (העשירי במספר,1958-1957), ודני כמג”ד 101 (1959-1957). [5] אלא שבמקרה של דני הדבר היה אחרי פציעתו במלחמה בסיני. [6]

רק המלחמה הבאה, שפרצה בתחילת יוני 1967, קיבצה את שניהם לתוך מסגרת פיקודית אחת – אוגדה 38, בפיקודו של (אלוף) אריאל שרון. זה קרה במסגרת המאמץ הישראלי המרכזי בחצי-האי. כוחות האוגדה הבקיעו את המערך המצרי באום-כתף שבסיני באמצעות מהלך מורכב ומשולב של הטעיה ואיגוף. אורי פיקד על כוח מקובץ (שנקרא על שמו: כוח א”ב), שביצע חסימה מכיוון קוסיימה שבדרום, [7] ואלו דני עמד בראש חטיבה 80, אשר ביצעה ‘איגוף אנכי’ מוסק לצורך חיסול הארטילריה המצרית. [8]

במלחמת יום-כיפור שימשו שניהם כמפקדי חטיבות במילואים. אך בעוד תפקידה של חטיבתו של אורי (חטיבה 99, ‘הנגב’) הסתכם בהגנה על מרחב אילת ובהמשך על ‘מרחב שלמה’, הרי שעל חטיבתו של דני (247) הוטלה המשימה הגורלית בחזית הדרומית: צליחת התעלה !

לאחר המלחמה פיקד דני על אוגדת מילואים, ולאחר מכן (1974) מונה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים. בשנת 1978 קודם לדרגת אלוף, ושנה לאחר מכן התמנה למתאם הפעולות בשטחים. אורי שהשתחרר סופית מהמדים התמנה (1974) לסגן מנהל ‘מינהל מקרקעי ישראל’. בראשית שנות השמונים נבחרו השניים למשרות חשובות, דני בשביל החיילים ואורי עבור החיות: אורי (1981) נלקח בידי שכנו ומפקדו לשעבר, אברהם יפה, לשמש כמנהל ‘רשות שמורות הטבע’, [9] ודני מונה (עם פרישתו מצה”ל, 1982) ל-‘נציב קבילות החיילים’. בהמשך (1992) התמנה ליושב ראש קרן לב”י.

שניהם קבעו את ביתם בשיכון הצנחנים ברמת-גן. [10] דני מט נפטר ב-5 בדצמבר 2013, בהיותו בן 86. לאחר מותו נקראה כיכר הכניסה לשיכון הצנחנים – בהצטלבות רחוב פרץ ברנשטיין ושדרות בן-צבי (הנמצאת לא רחוק מביתו של אורי) – על שמו.