גדוד 13 לא ייסוג

מבוא: המחיר הכבד ביותר.

“גדוד 13 לא נשבר לעולם וגדוד 13 לעולם לא יישבר”. כך אמר בכתבת טלוויזיה מפקד הגדוד, סא”ל תומר גרינברג, בעקבות האבדות הכבדות, 41 חללים, שספג הגדוד ביום שבת, ה-7 באוקטובר 2023. [1]

שבעים ושש שנים לפני כן, נשמעה אמירה דומה במערב הנגב. היא הושמעה במהלך הקרב הנואש, שניהלו חיילי הגדוד מול הצבא המצרי, בשערי עזה. ברשימה זו ננסה להבין את הרקע ל- ‘שאגה’ ההיא, מחורף תש”ט, וכיצד היא קשורה למסר של המג”ד גרינברג ברשת הקשר.

בשל היקף סיפור עמידת הגבורה של חיילי הגדוד מול נחשולי החמאס באותה שבת ארורה בחרתי להתמקד אך ורק בסיפורה של פלוגה ג’, ולחבר אותו לסיפור הפלוגתי מסוף שנת 1948. יחד עם פלוגה ג’ נלחמו בצמוד, בשני המקרים, גם כוחות מהפלוגה המסייעת. לכן זה הוא גם סיפורה.

תפקודה של פלוגה ג’ בלב מאמץ הבלימה במוצבי צפון הרמה לפני חמישים שנה הביא אותי לשלב גם את סיפור לוחמי כיפור 73 לצד לוחמי שמחת תורה 24. המשותף לכל שלושת האירועים הוא הגדרת אופן יישום המשימה הצבאית, שניתן לכנס אותה תחת הכותרת: ‘הגנת מוצב’.

שקופית התנצלות:

“אנחנו עדיין בתוך האירוע. אנחנו לא יכולים עדיין לסכם, אבל כן יכולים לספר על מקרים בודדים”. הגדירה באופן מוצלח המחזאית מיכל אהרוני בראיון רדיו, שנערך עמה בתחנה הצבאית. *

השתדלתי לנסות לדייק בפרטים מתוך מגוון החומר הכתוב והמצולם המצוי במרשתת ובעיתונים (הקדשתי לכך זמן רב, מספר לילות !). מתנצל מראש אם שגיתי בפרטים הקשורים לאותה שבת לפני חמישה חודשים. במידה ונפלו טעויות ו/או אי דיוקים אשמח להערות ולתיקונים !!!

א. גולני בשמחת תורה תשפ”ד.

א.1. שני גדודים (בלבד).

בבוקר ה-7 באוקטובר (כ”ב תשרי תשפ”ד) ישבו בקו הקדמי של עוטף עזה שני גדודים סדירים של חטיבת גולני, שהיו פרוסים במוצבים הקדמיים: גדוד 51 בגזרה הדרומית וגדוד 13 בזו הצפונית.

לוחמי גדוד 51 איישו שלשה מוצבים: מו”פ, מארס וכיסופים. בעוד חיילי גדוד 13 ישבו בשני מוצבים עיקריים: פלוגה ב’ במוצב נחל-עוז ופלוגה ג’ במוצב ‘מגן בארי’. [2]

א.2. אל מול בארי – מעטים מול רבים.

מגן בארי הינו מוצב המצוי 300 מ’ מהגבול, אשר בו התמקמה מחלקה מפלוגה ג’ בפיקוד סרן עידו טייכמן, וצוות מרגמות (120 מ”מ) של הפלוגה המסייעת. כאשר החלו השיגורים, בשעה 06:30, היה סגן דקל סוויסה, מפקד המחלקה, הקצין היחיד במוצב, ולמעשה שימש בפועל כמפקדו. תחתיו היו באותו בוקר כ-25 לוחמים. בקרב, שהחל כעבור זמן קצר בתוך המוצב ונמשך כ-12 שעות הם ניצבו מול כ-150 מחבלי חמאס חמושים ! [3]

"לא יודע אם נשרוד את זה".
מקור: כתבתו של כרמל לוצאטי: "בלי הלוחמים היו פי מאה נרצחים: הקרב ההרואי על מוצב פגה", אתר 'חדשות 13', 23 בדצמבר 2023 (צילום מסך). — “לא יודע אם נשרוד את זה”.
מקור: כתבתו של כרמל לוצאטי: “בלי הלוחמים היו פי מאה נרצחים: הקרב ההרואי על מוצב פגה”, אתר ‘חדשות 13’, 23 בדצמבר 2023 (צילום מסך).

הקרב על מוצב ‘פגה’ (הכינוי של מגן בארי) מהווה חלק מסיפור הלחימה של גדודי החטיבה ושל כלל יחידות הקו של צה”ל – כמו גם גופים נוספים (משטרה, שב”כ וכו’) – באותן שעות בוקר, ואשר אחד ממאפייניו הבולטים, פרט להפתעה, היה הנחיתות המספרית של המגנים אל מול גלי התוקפים הבלתי נגמרים. מה שמחזיר אותנו באחת אל יום-כיפור ההוא של שנת 1973.

אבל לפני הקפיצה בזמן חמישים שנה אחורה יש צורך בהקדמה הכרחית.

ב. שינויים כבירים במושג ה- ‘מוצב’.

ב.1. תעלות ובונקר לוחמים.

בהקשר הזה וכמבוא לתיאור המהלכים הבאים יש לציין, כי המתחמים שהוקמו בסמוך למערך הגדר (‘המכשול’) בגבול הרצועה בשנות האלפיים, שונים באופן מהותי ממושג ה-‘מוצב’ הצה”לי המוכר ממערכות וגזרות שונות בזמנים אחרים. משנות הששים ועד מוצבי דרום לבנון בסוף התשעים.

שכן המוצב ‘הקלאסי’ היה עשוי כמגנן חפור בתוך גבעה – מלאכותית כמו ‘מעוזי התעלה’, או טבעית כמו תלי רמת הגולן – ובו חדרים מבוצרים (בונקרים) מתחת לפני הקרקע, ועמדות לחימה עליונות, אשר מחוברות ביניהן בתעלות קשר. העמדות העליונות שולטות באש על תא שטח מגודר וממוקש.

ב.2. חומה ומגדלים…

לעומת זאת מתחם ‘מוצב פגה’ היה שונה לחלוטין, כמו גם יתר מוצבי הקו האחרים. תפיסת ביטחון חדשה, ששמה דגש יתר על טכנולוגיה, הוליכה לכך שנוצר מגנן מבוטן מסוג אחר; מישורי ונעדר מיקוש סביב. במקום מתחם מחופר ומוגבה עבר צה”ל לקונספט של ‘מגדל וחומה’. כלומר חלקי בטון מוכנים מהם הוקמו מגדלי תצפית וחומת ‘בטונדות’ היקפית, אשר סיפקה הגנה רק מאש שטוחת מסלול. במקום בונקר חפור באדמה נבנה מקלט עילי, ששימש בשגרה כחדר-האוכל הפלוגתי. [4]

ב.3. התוצאה: מוגבלות מובנית !

שינויי העומק – תרתי משמע; ויתור על מיקום בגובה השטח, לצד מקלוט תת-קרקעי – שחלו במוצב הצה”לי יצרו מציאות של: “מוצבים שאינם ערוכים באופן מתאים להתמודד עם התקפת מוצב”. כפי שהגדיר אותם אלוף משנה דן חפץ, מי שהיה מפקד גדוד בגולני בעברו.

התוצאה היא מתחמים ללא שדה ראייה מהמחנה החוצה, ללא יכולת להעתיק כוחות בין העמדות ועם יכולת מאוד מוגבלת לבצע ירי מבפנים החוצה ! [5]

ג. גדעון בצפון של הצפון

ג.1. על ראשי ההרים

ב-6 באוקטובר 1973 החזיק גדוד 13, בפיקודו של סא”ל זאב אורן, בגזרה הצפונית של קו רמת-הגולן; שישה מוצבים, ממוצב החרמון ועד רכס חזקה. פלוגה ג’ של הגדוד, שהייתה תחת פיקוד סגן גבי אופיר, [6] נפרסה בקו בין מוצב 104 בצפון ועד לתל חרמונית בדרום. לוחמי המסייעת שהו בגזרה הסמוכה, במוצבים 107, 109 ו-110. כלומר גדוד גדעון היה פרוס ב- ‘שפיץ’ של הצפון.

בניגוד גמור למצב בגבול הרצועה בשמחת תורה תשפ”ד, אזי ביום כיפור תשל”ד, מוצבי הקו הקדמי, שהיו ממוקמים בראשי ה- ‘תלים’ (למעשה הרי געש כבויים) במזרח הרמה, היו חפורים עמוק אל תוך האדמה. הם כמובן היו מגודרים וממוקשים, ובנוסף לכך שלטו באש ובתצפית על הסביבה. מכאן גם נגזרה חשיבות החזקתם במהלך הלחימה – בשונה ממידת חשיבותם הפחותה של מקביליהם, מעוזי התעלה – לא רק ביכולת להסב נזקים לכוחות האויב הפורצים, אלא גם בדיווח השוטף שהעבירו על המצב בשטח !

ג.2. החיבור לתש”ח דרך הגדוד המוצנח…

כאן המקום לומר, שמוצבי החי”ר של הגזרה הדרומית ,111 עד 117, אוישו על ידי גדוד 50 של הנח”ל, שבאותה תקופה עדיין היה חלק מחטיבת הצנחנים הסדירה. עם פרוץ המלחמה, ב-6 באוקטובר 1973, קיבל רס”ן יורם (יָה-יָה) יאיר את הפיקוד על הגדוד.

יש טעם להזכיר עובדה זו בהקשר לנושא הרשימה. משום שב-5 ביוני 1967, שש שנים קודם לכן, הוביל יאיר כמפקד פלוגה בגדוד הנח”ל המוצנח את הפריצה החטיבתית אל מתחמי רפיח: “מאתיים חמישים חבר’ה בעשרים ומשהו זחל”מים על מתחם חטיבתי עם משהו כמו חמשת אלפים מצרים…” [7]

עבור מח”ט הצנחנים (חטיבה 35), אל”מ רפאל איתן, הכניסה אל ‘הרצועה’ של ביום הראשון של ‘מלחמת ששת-הימים’ הייתה בבחינת התנסות חוזרת, מעין דֶּזָ’ה-ווּ, מאחר והגיע עם חבורת הפיקוד שלו בדיוק אל אותה נקודה בה הציב מארב, 19 שנים קודם לכן, כסגן מפקד פלוגה (בחטיבת הראל): “העצים האלה, האקליפטוסים… פה הצבנו את המארב לשיירת הארטילריה המצרית”. [8]

משימתה של פלוגתו של ‘רפול’, פלוגת הסיור של הגדוד העשירי, במהלך מבצע חורב הייתה לחסום את כביש רפיח – אל-עריש. כלומר אותה משימה שקיבל גדוד 13, מספר ימים קודם לכן בחלקו הצפוני של אותו הציר !

ג.3. גיהינום על התל – “התקפה מהסרטים”.

חזרה לאוקטובר 1973.

החל מפרוץ המלחמה היו המוצבים הצפוניים, 104 ו-105, נתונים תחת הפגזה כבדה, שהשמידה את הנשק המחלקתי ופגעה קשות במערך הקשר. מצבו של מוצב 104, בפיקודו של יהונתן (יוני) מידן, היה חמור, וכתגבור נשלח אליו כוח של הסיירת החטיבתית; כעשרים לוחמים בפיקוד מפקד הפלס”ר, שמריהו ויניק (שנהרג בהמשך במבצע השני לכיבוש מוצב החרמון).

בשחר יום שני, ה-8 באוקטובר, “התחיל גיהינום”, כהגדרתו של איתן צדוק, לוחם הסיירת, שבהמשך תיאר את ההפגזה הכבדה: “במטח אחד כל מה שהיה יותר מ-20 ס”מ מגובה פני התעלות התרומם באוויר”. לאחר הריכוך החלה התקפת הרגלים: “המון אדם התחיל לזרום. הם חצו את הגבול כשהם סוחבים בידיים תול”רים [תותח לא רתע. א.ל.] שבדרך כלל נגררים אחרי ג’יפים. זאת הייתה מן התקפה כזאת כמו בסרטים של מלחמת העולם”. [9]

הלחימה הגיעה לשיאה כאשר חיילים סורים חדרו אל חצר המוצב והתנהל קרב בטווחי זריקת רימונים. יש לציין שבמהלך שני ימי הלחימה על המוצבים הצפוניים הגיע המ”פ אופיר לכל אחד מהם תוך כדי סערת הקרב ! [10]

ד. דילמות: בנמ”ר ובחדר האוכל.

בחזרה למוצב פגה. שמחת תורה, 2023.

כאשר החל הירי המסיבי תלול המסלול התכנסו רוב לוחמי המוצב במרחב המוגן. בשל ההפתעה חלקם אף היו רק עם הנשק האישי ללא ציוד הלחימה. לכאן הובאו בהמשך גם הנפגעים. במקביל נכנסו שמונת אנשי צוות המסייעת בפיקודו של סמל איתמר בן יהודה אל המיגונית הסמוכה לעמדת נגמ”שי המרגמות. סגן דקל הציב את הלוחמים, אותם אלו שהיו מצוידים באפודים ובמחסניות, בפתחי המוצב וביחד איתם החל לנהל לחימה עם אנשי החמאס שהחלו לחדור פנימה. [11]

מתוך כלל העדויות, ובלי לרדת לרזולוציות מבחינת תמונת הקרב בכל זמן נתון ברחבי המוצב, ניתן לומר שמכאן ואילך התנהל מאמץ כפול של לוחמי ג’ והמסייעת; מצד אחד ניסיון חבירה של כוחות ששהו במשימות מחוץ למחנה עם הכוח במוצב; מצד שני פריצה של חלק מנצורי חדר האוכל החוצה במטרה לשבור את הכיתור. להלן.

כמו בכל אירוע ירי גם כאן מדובר בהחלטות מהירות, חדות ומייסרות. ייתכן שהדילמות הכואבות הן אולי הסיבה לכך שאחד מתחקירי התכנית ‘עובדה’ הוקדש דווקא למגן בארי, ולא לאתרים אחרים בהם התנהלו קרבות גבורה דומים ולא פחות הרואיים. [12]

ד.1. “הכול עולה באש”.

סביב השעה שמונה בבוקר נכנסה למוצב תגבורת בדמות נמ”ר, בפיקודו של המ”מ טשאגר. אלא שסגן טוואבה – שם המשפחה של מפקד המחלקה טשאגר – ולוחמיו היו אחרי יותר משעה של לחימה ועם מקלע מושבת. בנוסף לכך במהלך הכניסה הוצמד מטען, שתקע את כבש הירידה של נגמ”ש המרכבה.

המשמעות הייתה, שכל יציאה של הלוחמים החוצה חייבת הייתה להתבצע מלמעלה תוך כדי כך שהם חשופים לחלוטין. המראה שנגלה לעיניו של טשאגר הגביר את ערפל הקרב: “אתה מסתכל על המוצב אתה רואה הכול עולה באש… אתה לא יודע אם הם פצועים, אם הם חיים, אם הם מתים. מצד שני אם אני לא נוסע עכשיו, זה שלידי, הפצוע, הוא ימות לי בידיים”. [13]

התוצאה הייתה שהנגמ”ש, שבו היו 17 לוחמים אשר חלקם כאמור פצועים, יצא ונסע לצומת סעד, שם פינה את הנפגעים והצטרף ללחימה בגזרת נחל-עוז.

לאחר שהנמ”ר יצא החל גל פלישה שני אל תוך מתחם מגן בארי. אנשי צוות המרגמות שבמיגונית נפצעו ומפקדם איתמר נהרג. כדי למנוע חטיפה הכניס אותו דקל פנימה אל המרחב המוגן. לחייליו שבפנים הוא אמר: “לא משנה מה, אנחנו אגרוף אחד ואנחנו נלחם פה עד טיפת הדם האחרונה. זה גדוד 13”. [14]

הוא יצא חזרה להילחם, אולם הנחיתות המספרית בחצר אל מול עשרות החמושים הביאה אותו להורות ללוחמיו להתכנס אל חדר האוכל. הוא עצמו נשאר אחרון לחפות יחד עם החייל בזוג שלו, רועי פרי. שניהם נהרגו. [15]

ד.2. “עשו לנו מלכודת מוות”.

בהמשך על מנת להכניע את המגנים הציתו המחבלים מזרונים בכניסות של חדר האוכל. עשן כבד התאבך בתוך החלל המבנה. “עשו לנו מלכודת מוות. מי שיוצא נורה ומי שנשאר נחנק”, הסביר הלוחם אורי מיכאלי במשדר ‘עובדה’. [16]

דבריו מזכירים מאוד סיטואציה דומות ממלחמת העצמאות, כאשר לוחמים מצאו עצמם בתוך משוריינים שהוצתו. “הברירה עכשיו להיחנק כאן או לקפוץ החוצה”, תיאר עמיקם כספי, אחד מלוחמי ‘כרמלי’ – החטיבה התאומה (ראו: הערה מס’ 19) של גולני בחורף תש”ח – שניצל מהשיירה שהותקפה בדרכה ליחיעם, ב-27 במרץ 1948. [17]

בסיכומה של ההתלבטות – אם בכלל הייתה (?) – הקצרצרה בחדר האוכל של מגן בארי, בתוך מחנק העשן פרצו החוצה חמישה לוחמים ונהרגו בהסתערות: שלו ברנס, איתי גליסקו, יקיר לוי, ליאור עזיזוב ועידן רז [הנתון מתוך: קרב מוצב פגה בוויקיפדיה].

“הוא היה מחויב לצאת”, הסבירה אווה ברנס, אמו של שלו ברנס, אחד מהחמישה, בראיון למקומון, והסבירה: “אבא שלו היה בגולני בגדוד 13… הוא ינק מהבית את רוח הקרב ולהיות ווינר”. [18]

ה. גולני במערב הנגב בחורף תש”ט

ה.1. גדעון – הגדוד שנפגע הכי פחות.

חטיבת גולני נוסדה במהלך חורף תש”ח, בשלב מאוחר ביחס לשאר חטיבות ‘חיל-השדה’ (חי”ש) של ארגון ה-‘הגנה’. [19] אנשיה באו מקרב יישובי העמקים ומזרח הגליל התחתון, בואכה טבריה. אלא שלקראת מועד ‘הפלישה’ – חדירת צבאות ערב עם סיום המנדט ב-15 במאי – התברר כי יש צורך בהקמת גדוד נוסף, בכדי לתת מענה אל מול האיום הצפוי ממזרח.

לצורך העניין נלקח אברהם יפה, יליד יבנאל, ששירת בעברו בצבא הבריטי וכבר שימש כמפקד גדוד בחטיבת החי”ש החל מסתיו 1947, והחל בארגון מסגרת גדודית חדשה ממגויסי הישובים בעמקי חרוד ובית-שאן. לפי כך גדוד ‘גדעון’, 13, הוקם אחרון. הדבר היה ביום שני, ה-15 במרץ 1948 (ד’ באדר ב’ תש”ח). כך לפחות על פי ספר החטיבה. [20]

תחת פיקודו הזהיר והמושכל נכבשה בירת העמקים המזרחיים, העיירה הערבית ביסאן (ﺑﻳﺴﺂﻥ), בית-שאן, כמעט ללא נפגעים. בשבוע שלאחר מכן, עם פלישת הצבאות הערביים, בלמו כוחות הגדוד את חיל המשלוח העיראקי שהפציע בגזרת גשר בואכה ‘כוכב הרוחות’. [21]

בהקשר הזה יש לציין שאבדות הגדוד במהלך חודש הפלישה – החל מאמצע מאי עד תחילת ההפוגה הראשונה (10 ביוני) – היו בהיקף מצומצם, בוודאי ביחס לגדודים העמיתים בחטיבה. [22] גם בקרבות בהם נטלו כוחות הגדוד חלק בהמשך המלחמה בצפון, דוגמת המערכות בג’נין ובנצרת, לא נרשם אירוע כה טראומתי דוגמת זה שהתרחש במערב הנגב. [23]

ה.2. הגדעונים במרחב בארי-נירים

ב-1 בדצמבר 1948 הסתיים השלב הטריטוריאלי של גולני והחטיבה ירדה אל הנגב. בשלב זה לחמו לצד אנשי העמקים – שהיוו את שלד הפיקוד, כמו גם מרבית החיילים – גם אנשי אצ”ל לשעבר, שצורפו במהלך חודש יוני לצה”ל.

הורדת החטיבה דרומה נעשתה כחלק מההכנות ל- ‘מבצע אסף’ (7-5 בדצמבר), שנועד לחיסול הטריז המצרי אשר ננעץ בלב הנגב המערבי, וניתק בין הכוחות הישראליים. במסגרת זו הגיעו לראשונה חיילי הגדוד הצפוני, ה- ‘גדעונים’, אל המרחב שבין היישובים בארי ונירים. המרחב בו יילחם בעוז הדור הצעיר כעבור 76 שנים. חיילי הגדוד תפסו את המשלטים בח’רבת-מעין ובשיח’-נוראן (כיום קיבוץ מגן), והתמודדו לראשונה עם התקפות של טנקים מצריים. ה- ‘לוקוסטים’. [24]

ה.3. כל העין של מבצע ע’…

לצורך דחיקת המצרים אל מחוץ לגבול תכנן צה”ל מבצע נוסף, ‘חורב’, שנקרא גם מבצע ע’. [25] מטרתו הייתה לדחוק את מירב הכוחות המצריים מן הנגב המרכזי באמצעות ניתוק אגפו המזרחי של חיל המשלוח המצרי מכוחו העיקרי, שהתרכז במישור החוף הדרומי. המהלך הישראלי העיקרי נועד לפרוץ אל עבר עוג’ה אל-חפיר (ניצנה), ולהתבצע בידי חטיבות הפלמ”ח, ‘הנגב’ ו-‘הראל’, בנוסף לכוחות שריון וארטילריה.

על מנת להסיט את תשומת ליבם של המצרים ולגרום להם לחשוב שהיעד המרכזי הוא העיר עַ’זַּה, תוכננה פעולת הסחה נרחבת, 48 שעות לפני תחילת המבצע, אשר במסגרתה תוכננו תקיפות מהים ומהאוויר על ריכוזי הצבא המצרי במישור החוף הדרומי. הפעילות הקרקעית הוטלה על חטיבת גולני; תקיפות לכל רוחב הגזרה כולל תקיפה משוריינת של הכפר עבסאן, הנקודה ממנה יצאו המצרים להתקפת הנגד שלושה שבועות קודם על שיח’ נוראן.

ה.4. בין המנזר לחאן – להעיר את הדוב.

שיאו של מבצע ההסחה הוטל על גדוד 13 ונועד להיות כיבוש משלט מצרי, שהוקם על גבעה בין דֵיר אל-בַּ֫לַח השוכנת (הפירוש המילולי בערבית: ‘מנזר התמרים’) לבין חאן-יונס (החאן של יונה הנביא), ממזרח לכביש החוף (כקילומטר ממערב ל- ‘מחסום כיסופים’ של היום).

מדובר היה במוצב מצרי פלוגתי, שאויש במחלקה מוגברת, ואשר השתרע על פני כ-200 מ’ על ראש גבעה מוארכת בנקודת הגובה (נ.ג) 86. מטרת הפעולה הייתה ניתוק קו התחבורה, הכביש ומסילת הברזל, בין עזה לבין רפיח.

בסיכומו של דבר הנקודה שגדוד 13 נועד לתפוס הייתה אל מול החלק היותר מעובה של המערך הצבאי המצרי. אם לנקוט לשון ציורית, אזי הגדעונים אמורים היו להעיר את הדוב המצרי מרבצו ואחר כך לעמוד בפרץ, אל מול שצף קצף הסתערותו… .

ה.5. זכר קרב טירת-צבי.

בשלב זה של המלחמה מפקדו של הגדוד היה משה (מקס) פרנק (בהמשך שינה את שם משפחתו ל’חורין’), יליד גרמניה, שכולם הכירוהו כ- ‘אלן’, איש הקיבוץ הדתי טירת-צבי. אלן, ששימש בעבר כמפקד כיתת הנוטרים בעמק, זכר היטב מה אירע במהלך החורף הקודם בקיבוצו, ב- 16 בפברואר 1948: הגשם השוטף, שהחל לרדת במהלך המתקפה של ‘צבא ההצלה’ על טירת צבי גרם למעצורים בכלי הנשק. [26] אמנם הגשם ירד על שני הצדדים, אך בעוד שלמגנים עמד יתרון המסתור במבנים – מפקד הישוב ריכז קבוצת חברות, שניקו את הנשק והחזירו אותו מיד לעמדות – לכוחות הערבים לא הייתה אפשרות דומה.

כעת, כשאנשיו יועדו להתגונן מתוך שוחות חסרות כיסוי ראש, הוא חשש מגורל דומה: סתימת כלי הנשק של חייליו והוצאתם מכלל שימוש. לכן פנה אל מפקד החטיבה, נחום שפיגל (גולן), שאמנם הסכים עם גישתו אבל היה כבול בעצמו להוראות הפיקוד העליון.

ה.6. הסתערות לילית בהפתעה

בלילה שבין ה- 22 ל-23 בדצמבר (כ”א כסלו תש”ט), ליל סערה גשום וקר, יצאו בנסיעה כ-150 לוחמים וקצינים מגדוד 13, מבסיסם שבכפר שועוט אל משלט 112, נקודת ההערכות. [27] משם נעו בטור רגלי אל עבר היעד. סמוך לחצות הגיעו לרגלי הגבעה והחלו לטפס עליה.

כאשר היה הכוח הקדמי במרחק 150 מ’ מגדר המוצב נפתחה עליו אש. בכך ניתן האות, ושתי הפלוגות, פלוגה ב’ בפיקוד יהודה נהרי ופלוגה ג’ בפיקוד עוזי ציזלינג – בנו של שר החקלאות אהרן צִיזְלִינְג – הסתערו משני צדי הגבעה. ההתנגדות הייתה מועטה; החיילים המצרים, שהופתעו לחלוטין, נסוגו תוך זמן קצר תוך שהם מותירים מאחוריהם עשרה הרוגים.

ה.7. “ומסייעת בתנועה (לא) קלה”…

באותו זמן המתינו אנשי הפלוגה המסייעת במשלט 112, כאשר לפתע בקעה הידיעה לה ציפו ממכשיר הקשר: “המשלט בידנו”. כך העיד לוחם המסייעת, ישראל זמיר, עיתונאי וסופר איש בית-אלפא, שהעלה והחיה מחדש את הקרב הנשכח ברומן שכתב, ואשר התפרסם 56 שנה לאחר המאורע; ‘לכבות את השמש’. “זיהיתי את קולו הרועם של עוזי פיינרמן, המ”מ מכפר יחזקאל”, ציין בספרו. הקול הרועם יככב בשיאה של המערכה… [28]

הבוץ הרב שהיה בדרכים בשל הגשמים העזים מנע הגעת נשק כבד לצורך הגנת המשלט. שיירת הדרג המסייע נתקעה בערוץ (ואדי-סלקה), ולכן אנשי הפלוגה המסייעת, נאלצו לנוע רגלית תוך שהם עומסים על עצמם את האמצעים, שנועדו לעצור את הסתערות המצרים; מרגמות קלות ומספר מקלעים בינוניים. [29]

המסע הרגלי המפרך – כל חייל נשא עמו כ- 50 ק”ג של ציוד, תחמושת, נשק ומזון – בבוץ סמיך בחושך נמשך חמישה קילומטרים. בשל כך הם הגיעו למשלט הכבוש תשושים לחלוטין. רבים נרדמו מעייפות על החול הקר, אך המפקדים אילצו אותם להתעורר ולחפור שוחות לקראת המתקפה המצרית הצפויה בבוקר.

ה.8. מסע של מתאבדים.

עם אור ראשון נחשפה בפני חיילי גולני תמונה תמוהה פסטורלית שלווה; באופק הרחב רצועת חול וים כחול ולפניהם שני עורקי התחבורה, הכביש ומסילת הברזל. צרורות מקלעים עצרו את התנועה על האספלט ובישרו למצרים על הנוכחות הישראלית.

בסביבות השעה שש בבוקר של ה-23 בדצמבר פתחו המצרים במתקפת נגד, שבה נטלו חלק שתי פלוגות חי”ר, עשרים טנקים וארבעה כלי רכב זחליליים, ‘נושאי ברן’. [30]

על פי זמיר המתקפה החלה במחזה שנראה כהזיה מדברית – מצעד של חיילים, שנעו בשורות רוחב: “מסע של מתאבדים… שתי פלוגות מצריות אל מול לועה של מכונת ירייה” [ה- בזה. א.לשם]. היא נבלמה בקלות יחסית באמצעות אש המקלעים שהיו בידי חיילי גולני, כשלעזרתם באו הקצינים המצרים, אשר צעדו מאחור חמושים באקדחים וירו למוות בחייליהם הנמלטים… [31]

אמנם החיזיון נשמע מוזר, אך דפוס הפעולה המצרי הנ”ל מוכר ממקומות נוספים בחזית הדרומית. למשל מהמתקפה על קיבוץ יד-מרדכי, שהתרחשה חצי שנה קודם לכן (החל מה -18 ועד ל- 23 במאי 1948): “במקום להתקדם שפופים, צעדו הללו מלוא קומתם. במשקפת שברשותו הבחין סבק בקצינים לבושים מדים מהודרים, שצעדו אחרי אנשיהם ונופפו באקדחיהם…”. [32]

לעזרתם של החיילים המצרים נחלץ שם-טוב אלוני, מהמסתערבים של הפלמ”ח, [33] איש כפר-יחזקאל ופלוגה ג’ – כמו המ”מ פיינרמן – אלא שלשם טוב הייתה התמחות נוספת, הוא היה צלף מכונן: “מתפרקד סמוך לעמדה שלנו ובנחת של צלף מרפד לו פיסת קרקע ויורה שלוש יריות. שלושה קצינים נופלים ושארית הפלוגה נסה כל עוד רוחה בה…”. [34]

ה.9. אל מול תותחים וטנקים.

כפי הנראה זמיר אינו מדייק בתיאור סדר הסתערות המצרים. יש להניח כי להתקפת הרגלים קדם ריכוך ארטילרי של תותחים ומרגמות, שבמהלכו חרשו עשרות פגזים את הגבעה, אשר “התכסתה בעשן סמיך ובריח של אבק שריפה” (כדברי זמיר). מערך התעלות המקורי, זה שהקימו המצרים, לא סיפק מענה לעוצמת הירי. בוודאי לא השוחות הרדודות שהספיקו לחפור חלק מן המתבצרים הטריים. רבים מהם נפגעו: “צעקות ‘חובש’ נשמעו מכל עבר, החובשים עובדי עצות, תרמיליהם התרוקנו מתרופות”. [35]

חלק מרכזי בתוך סל האמצעים, שהפעילו המצרים כדי לעקור את הכוח הדו-פלוגתי שהתמקם בעורפם, היו הטנקים. חלקם נבלמו עוד במהלך העלייה, אך על פי עדות זמיר לפחות שני לוקוסטים הצליחו לחדור ללב המשלט על הגבעה. [36] הם נבלמו רק בזכות שימוש מושכל שעשו הגדעונים באמצעי האנטי טנקי היחיד שהיה ברשותם: ארבעת ה- ‘פיאטים’. [37]

ה.10. לשונות-אש על המשלט.

בשלב מסוים של המתקפה העפילו אל הגבעה המשוריינים בעלי הזחלים, אלא שבנוסף למקלעי הברן הם נשאו עליהם מתקן, שייעודו התגלה רק כאשר פרצו אל לב המשלט: “הזחלילים התפרסו והחלו להתיז לשונות אש. חיילים בוערים רצו כלפידים חיים”, כתב זמיר. [38] זו הייתה הפעם הראשונה שחיילי גולני נתקלו בנשק האימתני – להביורים.

למרות התיאור הספרותי הציורי, נראה שהשפעתם הייתה בעיקר מורלית, הן משום הרכב החומר הירוד בהם הוזנו, והן מאחר שכאשר שינתה הרוח את כיוונה חזרה האש אחורה ושרפה חיים את הנהגים. בתחילה לא הבינו חיילי גולני מדוע הללו אינם נמלטים, אך במהרה התבררה החידה – חוסר האמון של הקצינים המצרים בחייליהם: “חגורת פלדה מצופה עור ונעולה במנעול הייתה כרוכה סביב גופם… השניים [הנהג והמקלען בחזית. א. לשם] היו בתוך מלכודת שהכינו להם קציניהם”. [39]

כפי הנראה התקפת הלהביורים הגיעה בנקודת הזמן בה אזלה חלק מתחמושת המגנים, משום שלוחם פלוגה ג’, יצחק דורה – שבהמשך במהלך הנסיגה נפל בשבי המצרי יחד עם חברו יורה ארצי – חיסל בסכין את אחד מאנשי הצוות המצרים. ואילו מצד לוחמי המסייעת נעשה שימוש ברובה בתור אלה. משה גורודנצ’יק, אחד מאנשי האצ”ל שהצטרפו לגדוד הניף את הרובה שלו מעל אחד הזחלילים [פתוחים, ללא גג] ובמכה אדירה רוצץ את ראשו של אחד הנהגים. [40]

ה.11. “לכבות את השמש”…

לקראת שעות הצהריים הלך והורע מצב הגדוד הישראלי ונעשה קשה עד בלתי אפשרי; התחמושת כמעט ואזלה, קני הנשק נסתמו בחול ומכשירי הקשר חדלו מלפעול. מספר הפצועים הלך ונסק.

לגבי התיאורים בספר יש להזכיר שזמיר, שחי ונשם עיתונות, [41] עסק גם בכתיבת פרוזה, והיה בחזקת ‘סופר בן סופר’, כבנו של יצחק בשביס זינגר. [42]

לכן אין לדעת האם התיאור שהביא בספרו – ואשר נתן לו את שמו – אכן התרחש במציאות. אולם גם אם לא קרה הוא בבחינת עדות נוספת למצבם הנואש של חיילי גולני על הגבעה; אחד החיילים הפצועים, שעל שתי רגליו היו תחבושות ספוגות מאדימות צעק ובכה. לפתע הרים את ראשו אל השמים וזעק: “אלוהים לכבות את השמש, שנוכל להתפנות” ! [43]

ה. 12. זיכרונות מהגיהינום

“כשמגיע דצמבר והעולם מתחיל לחוש את ריגושי חג המולד, מתעטף אני מדי שנה בעצב, בחוסר שקט נפשי”, כתב זמיר בירחון המושבי אותו ערך, 53 שנים אחרי הקרב על הגבעה, והוסיף: “דצמבר הוא חודש שאני מבקש לשכוח. זכרונות מלחמה לופתים אותי בגרון ואינם מרפים”. [44]

משא הזיכרונות שרבץ על ‘שרול’ – הכינוי של ישראל זמיר בפי ידידיו – הועלה על הכתב יותר מיובל שנים לאחר הקרב על הגבעה. למיטב ידיעתי הכתבה הנ”ל, המשתרעת על פני שלושה מעמודי העיתון, הייתה בבחינת חשיפה ראשונה של האירועים הטעונים אותם חווה.

בסיכומם של הדברים עולה כי התסכול הגדול של הלוחמים, מעבר למחסור בתחמושת אל מול התקפות המצרים, נבע בעיקר מאופן ביצוע הנסיגה באור יום וללא סדר, דבר שפגע באופן משמעותי בנסוגים והפיל חללים רבים. ביניהם היה גם סגן מפקד הגדוד, עמנואל ברשי, ששימש בפועל כמפקד הפעולה. [45]

אך בטרם התבצעה הנסיגה הגדולה התרחשה נסיגת ביניים, שהסתיימה באירוע המחבר אותנו לאמירה בפתיח הרשומה. להן.

ה. 13. גדוד 13 לא ייסוג
{שימו לב להתאמה: סעיף 13 לגדוד 13… !}

בספרו מתאר זמיר כי סמוך לשעה אחת בצהריים, בעקבות גלי המתקפות, החלו מספר חיילים, על דעת עצמם, לנוע לכיוון הוואדי ששימש כנתיב התנועה מזרחה. בקיצור, לברוח. דרכם נחסמה בידי מפקד המחלקה עוזי פיינרמן, “שהחזיק מקלע בידו ושאג: גדוד שלוש-עשרה לא נשבר, גדוד שלוש-עשרה לא ייסוג!”. [46]

כפי הנראה זמיר הסתמך על הכתוב במאמר הקדום של מילשטיין, שבו מספר המ”פ עוזי (ציזלינג) על המ”מ עוזי (פיינרמן) בפלוגתו, “ששאג: גדוד גדעון לא יסוג!”. הוא אף הסביר למה גרמה אותה קריאה: “הדבר נראה מוזר קצת, אך עובדה היא שצהלה הקיפה את כולם ותחושה עמוקה של שמחה על אף הגשם הגובר והלהביורים של האויב. היתה לנו הרגשה שידינו על העליונה ואנשינו נכונים לכל”. [47]

עדותו של שם טוב-אלוני נשמעת על פניו כיותר אמינה: “הייתה מהומה גדולה, התחילה מנוסה אחורנית… עמדנו בפני שבירה טוטלית. אז קם עוזי פיינרמן, תפס בזרועותיו מכונת יריה [כאמור, מקלע בזה], תלת-רגל [כלומר, חצובה] וארגז פעולה ורץ לאורך השטח החשוף אל העמדה הקדמית. שם הניח את המקלע, כיוונו וירה צרורות ארוכים על המצרים המסתערים…”.

שם-טוב הציג את הקריאה כעניין צבאי מקצועי גרידא: “החיילים – שראו את מפקדם מסתער קדימה… וצועק: ‘חבר’ה לא לברוח, להיכנס לעמדות ולהשיב אש!’ – חזרו להיות יחידה קרבית. היתה זאת דוגמא למנהיגות קרבית. האנשים המבוהלים ראו אחד שמרים מקלע… ומסתער. יורים עליו אש תופת והוא מתקדם. היום [1976, שנתיים לאחר תחילת הענקת עיטורים. א. לשם] היו מעניקים בעד מעשה כזה עיטור מיוחד.” [48]

האם אכן יצאה שאגה מפיו של ‘ה- מם.מם. הרועם’ – קולו הרם של עוזי הוא מאפיין שזמיר הקפיד לציין בכל אזכור שלו, הן בספר והן בעיתון – ומה היה תוכנה? כנראה שלא נדע לעולם, אך כפי הנראה בזכות האקט, שנקט מפקד המחלקה, נמשכה הלחימה על המשלט עוד זמן מה.

ה. 14. משימת התאבדות – “מחדל המחדלים”…

הוצאת הספר בשנת 2004 עוררה גל תגובות, שנגעו בעיקר ביחס להאשמה המרכזית שזמיר ייחס לפיקוד העליון, ובמיוחד למפקד החזית הדרומית (אלוף פיקוד דרום במונחים של היום) יגאל אלון. הווה אומר, כישלון גדוד 13 לא נבע בשל תנאי מזג האוויר הקשים, כמו השיטפונות שמנעו הגשת סיוע והגשם הכבד שסתם את הנשקים, אלא היה נעוץ בעצם הגדרת המשימה: להחזיק במגננה חסרת סיכוי אל מול הנקודה הכי חזקה במערך המצרי. בבחינת ‘בשר תותחים’.

כפי שבחר לבטא אותה בספרו דרך דברי חברו לכיתת ‘אורן’ בבית-אלפא, אפרים וינטראוב (שכונה: ‘ווי’), שנפל תוך כדי הנסיגה, ואמר לחבריו לפני הקרב: “אנחנו נשאב את רוב הצבא המצרי עלינו… נחטוף אש תופת, נקיז דם…[ומנגד] יצא הפלמ”ח למסע ניצחון ויזכה לתהילת עולם”. [49]

בראיון לעיתון ‘הארץ’, שהתפרסם זמן קצר לאחר הוצאת הספר, הסביר זמיר “מדוע המתין זמן כה רב כדי להעלות את טענותיו על הכתב” (כדברי המראיין): הוא טען כי כאשר פגש במפקדו מהקרב, משה חורין – הדבר היה באמצע שנות השמונים – התוודה לפניו המג”ד לשעבר כי הבין כבר בזמן אמת שמדובר בפעולת התאבדות. אלא שהוא (חורין) השביע את זמיר לא לפרסם את הדברים. [50]

רק כאשר נפטר אלן ראה עצמו זמיר משוחרר מהבטחתו לחברו מהעמק השכן. את הפעולה עצמה הגדיר באותה כתבה: “מחדל המחדלים, שהיום לא היו עוברים עליו לסדר היום”.

מעניין מה היה אומר אילו היה כיום בחיים למראה מחדל תשפ”ד… ???

ו. סיכום: צריבת המורשת…

ו.1. אמירה שהפכה לסיסמה.

במהלך התמרון הקרקעי של צה”ל בתוך הרצועה, שבוצע בעקבות טבח שמחת תורה – זמן לא רב לאחר שאמר כי גדוד 13 לא יישבר ולא ייסוג – נהרג סגן-אלוף (סא”ל) תומר גרינברג בקרב בשכונת שֻגַ’אעִיַּה שבעזה. [51]

האמירה של ‘קודקוד נשרים’, שם הקוד של מג”ד 13 ברשת הקשר, לא נאמרה בחלל ריק. [52] יש יסוד סביר להניח, שסא”ל תומר שמע את אותו משפט מיתולוגי בדבר אי הנסיגה, באחת מאותן פעילויות מורשת (מור”ק) במהלך שירותו הארוך בחטיבה. כפי הנראה היא נצרבה בו. גם אם לא ידע – וכנראה שלא – מי הגה אותה ולא הכיר את הדמות שעמדה מאחוריה: המ”מ שלימים הפך לחבר כנסת ואשר השתחרר מצה”ל בדרגת סא”ל במילואים. [53]

לצורך העניין לא משנה מה בדיוק נאמר-נצעק בשלב הקריטי של הקרב על משלט 86. מה שחשוב הוא שאותה ‘שאגה’ על גבעת החול מול חוף עזה הוטבעה ב- די. אנ. איי. של גדוד בני העמקים, והפכה לימים לסיסמתם של הגדעונים החדשים ! [54]

הצעקה על גבעת החול בחורף 1948 הדהדה בתל הבזלת בגולן כעבור 25 שנה; בבוקר ה-7 באוקטובר 1973, עת התקבלה במוצב 104 פקודת נסיגה. למ”פ אופיר, שהופתע מההוראה, התברר יותר מאוחר כי גם מפקד הגדוד, זאב אורן קיבל את הפקודה, אך סירב ליישם אותה בפועל. “לא נכנעת לפקודה שקיבלת ועמדת על כך שאין צורך בנסיגה”, שיבח השופט אגרנט את המג”ד אורן בעדותו של האחרון בפני הוועדה, שהוקמה על מנת לחקור את מחדלי המלחמה. [55]

ו.2. שלושת המושבני’קים

קו סמוי, פתלתל ודק כמו תיל של טיל ‘סאגר’ רוסי מהדור הישן, אך יציב ואיתן, מחבר בין שלושת מפקדי המחלקות בני המושבים; דקל סויסה, מבר-גיורא, מפקד המחלקה ממוצב פגה; יהונתן מידן, מכפר-ויתקין, מפקד המחלקה ממוצב מאה וארבע; והמ”מ הרועם ממשלט 86, בן כפר-יחזקאל, עוזי פיינרמן.

המ”מ דקל לא נשבר ולא נסוג. הוא דאג לרכז את הנפגעים במרחב המוגן וחזר להילחם עד שנפל. בזכות התנהלותו, כמו גם הלחימה הנחושה של חייליו, לא נחטף אף חייל (חי או מת), ולב המוצב לא נכבש.

אותה מידה של נחישות אפיינה גם את לחימת חייליו של יוני מידן בצפון הגולן. גם כאן התנהל קרב בתוך המוצב, כאשר ביום שני, ה-8 באוקטובר 1973, חדר כוח סורי את גדרות 104 והשתלט על עמדת תותח ריקה. חייליו של המ”מ מידן יחד עם המ”פ אופיר וכוח הטנקים הסמוך, הצליחו לחסל אותם ולמנוע את כיבוש המוצב. [56]

המ”מ עוזי אמנם לא הצליח למנוע את כיבוש המשלט עליו הגן, אבל עצם המעשה שלו, הסתערות היחיד עם המקלע, בצירוף מטבע הלשון, שנוצר תוך כדי פעולתו – גם אם היה זה מישהו אחר שצעק: “לא נסוג” – שיגרו תעצומות לדורות הבאים של בני הכפרים הגדעוניים. כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפנייה של המ”מ סויסה לחייליו: “נלחם פה עד טיפת הדם האחרונה. זה גדוד 13” (ראו: הערה מס’ 14) !

כמה סמלי שעשר שנים לאחר אותה צעקה-זעקה על הגבעה הפך עוזי פיינרמן למזכ”ל תנועת המושבים… [57]

ו.3. קרב הרואי.

מוצב מגן בארי אמנם לא הצליח למלא את ייעודו, כפי שמרמז שמו, ולהגן על הקיבוץ הסמוך, אך זו הייתה המציאות בכל המוצבים באזור, שלא נבנו באופן המאפשר מגננה מפני מתקפה ישירה. בוודאי שלא היו ערוכים להתקפה מסיבית כמו זו שהתרחשה לכל אורך הגזרה.

יחד עם זאת הלחימה העיקשת של חיילי המוצב ריתקה אליו במשך מספר שעות מעל מאה אנשי חמאס, וכתוצאה מכך המרצחים לא הגיעו לישובים אחרים. בזכות גבורתם של חיילי גדוד 13 בשמחת תורה תשפ”ד, פלוגה ג’ יחד עם מחלקת המרגמות של המסייעת, שלא נשברו ולא נסוגו – בדומה ללוחמי פלוגה ג’ של כיפור תשל”ד שלא נסוגו – נמנע טבח נרחב יותר באזרחים ישראלים !

חיילי המוצב, שעמדו לבדם וניהלו במשך שעות רבות, מעטים מול רבים – בדומה ללוחמי חורף תש”ט על המשלט, מספר קילומטרים דרומה משם – קרב, שהיה כהגדרתו של אחד מהם, אוהד פויסטרו: “קרב הרואי, שעוד ידברו עליו שנים”.

ו.4. מחירה של הנסיגה

יחד עם זאת הלחימה של חיילי פלוגה ג’ ביחד עם חיילי המסייעת ריתקה אל המוצב מעל מאה חמושים, וכתוצאה מכך המרצחים לא הגיעו לישובים ישראליים אחרים. עשרות מהם נהרגו בידי חיילי הפלוגה – כולל בידי אנשי הנמ”ר בפיקודו של סגן טוואבה – שבעמידתם וגבורתם מנעו טבח נרחב יותר !

בדומה ללוחמי שמחת תורה תשפ”ד גם לוחמי כיפור תשל”ד לא נסוגו, אלא המשיכו להילחם בעקשנות מתוך המוצב עד לנסיגת הכוחות הסוריים.

דווקא היכן שנטבעה האמירה, שהפכה לימים לסיסמת הגדוד, נסוגו לבסוף חיילי שתי הפלוגות, המוצב (משלט) נכבש, ומפקד הפעולה, סגן מפקד הגדוד, עמנואל ברשי – שכמו המג”ד הקודם אברהם יפה, היה גם הוא ממייסדי תל עמל – נהרג במהלך הנסיגה החפוזה מפצצת מרגמה.

יתרה מכך, הנסיגה התבצעה בצהרי היום, סביב השעה 15:00. לדעת חלק מהחיילים לא היה הכרח לסגת, ובדיעבד ניתן היה “להחזיק מעמד עוד שעה וחצי עד רדת הלילה ולבסס את מאחזנו”, כדברי אפרים ריינר. [58]

התוצאה הייתה קטסטרופלית; נסיגה לא מאורגנת, שהפכה במהרה למנוסה, ללא יכולת לפנות את הפצועים, שהושארו מאחור ונשחטו. מה גם שציר הנסיגה התנקז אל תוך ערוץ ואדי, אשר נשלט באש המצרים שעלו על המשלט, כפי שהעיד המ”פ ציזלינג בפני ההיסטוריון מילשטיין: “כל דרך הנסיגה היתה שטופה באש מכונות-יריה ומרגמות. רבים נפצעו ורבים נהרגו בנתיב יסורים זה”.

כמה רבים היו הנפגעים? נדמה שהבוקה ומבולקה בנסיגה הייתה כל כך גדולה, עד כדי כך שבמקורות העומדים לרשותי – משניים ולא ראשוניים (בעבר עסקתי בחקר החטיבה בשלב הראשוני שלה, בחורף תש”ח, לכן אין בידי מסמכים ארכיוניים הנוגעים לקרבות מבצע חורב) – אין הסכמה לגבי סך כל נפגעי הגדוד בקרב על המשלט ! [59]

ובאשר לתחושתם של הנסוגים, אלו שנשארו בחיים, נדמה שאין יותר מתאים מלסיים בעדותו של מפקדה של הפלוגה, פלוגה ג’, שעמדה כאן במרכז הרשימה: “בוססנו בבוץ וברפש, רטובים עד העצמות מהגשם הטורד ואכולי חרון ומרירות על שכך עלתה לנו, אף כי ידענו שעשינו כל מה שהיה ביכולתנו ואף למעלה מזה. רק נסיבות שכוח אנוש לא היה יכול לעמוד בהן הן שהכריעונו”… [60]

הערות:

* ראיון אצל רזי ברקאי, בתכניתו בגלי צה”ל, 26 במרץ 2024, 10:50.
מיכל אהרוני כתבה את המחזה ‘שבת בבוקר’, שיעלה בפסטיבל ‘תיאטרונטו’ הקרוב; הצגת יחיד של שלמה בראבא, המבוססת על סיפורו של שלמה רון מקיבוץ נחל עוז, שבשבת ההיא יצא מהממ”ד שבו הסתתר עם אשתו, בנותיו ונכדו, התיישב בשלווה על הכורסה שבסלון וחיכה לרוצחיו. בפעולתו זו הציל את בני משפחתו !

“כומתה חומה: קרב הגבורה של גדוד 13 של גולני ב-7 באוקטובר”, כתבה מתוך חדשות שישי של ערוץ ‘כאן 11’, 19 בדצמבר 2023, דקה: 0.55 (מתוך יו-טיוב). על הרקע לאמירה, ראו למשל, כתבתו של אלון בן-דוד באתר ‘חדשות 13’: “המג”ד שאיבד 41 לוחמים ביום אחד…”, 17 באוקטובר 2023.

יש לציין שמספר חללי גדוד 13 מהווה כמעט מחצית מסך כל חללי האוגדה באותו יום – 98 נופלים! ראו דברי מפקד אוגדה 36, תא”ל דדו בר-כליפא, בראיון לעיתון: היו לנו 98 חללים ביום הראשון ו- 135 פצועים”. יוסי יהושע וראובן וייס, “המלחמה על פי דדו”, ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים (גיליון 3145), 19 באפריל 2024, עמ’ 26.

ב-9 בדצמבר 2023 (כ”ו בכסלו תשפ”ד), חודשיים לאחר שנפצע קשה בקרב במוצב ‘מגן בארי’, נפטר החייל חיים מאיר עדן (הנתונים לקוחים מאתר צה”ל). בכך עלה מספר חללי הגדוד ל- 42.

שאר כוחות גדוד 13, פלוגת הפחת״ק ופלוגה א׳, הוצבו תחת פיקוד גדוד הטנקים, גדוד 77 של חטיבה שבע, וישבו במוצבים ארז ו- ק’ 2. מקור: אתר המרשתת של ‘עמותת גדעון’.
דקל נולד במושב בר-גיורא, ולמד בפנימייה הצבאית שבריאלי בחיפה. לאחר מכן השלים שנה במכינה בעלי. התגייס ליחידת ‘מגלן’, ולגדוד 13 הגיע לאחר הכשרתו כקצין (מקור: הפרטים לגבי דקל לקוחים מתוך הדף לזכרו). הנתונים המספריים לקוחים מתוך הצלבה בין כל המקורות וכן מתוך ויקיפדיה (בערך: ‘קרב מוצב פגה’).
יש לציין שההיכרות האישית שלי עם השטח נסמכת על שירות מילואים במוצב נחל-עוז במתכונתו הישנה. הדבר היה לפני 24 שנה (בתקופה שדן חפץ היה מג”ד… להלן). לכן הניתוח מתבסס על צילומים מתוך מגוון אתרים.
דן חפץ היה מג”ד 12 בשנים 2001-1999. הציטוט הינו מפרק מתוך התכנית ‘עובדה’ של חן ליברמן. להלן (ראו הערה מס’ 12).
גבי אופיר נולד במרוקו, גדל בשלומי והתגייס לחטיבת צנחנים. לגולני הגיע – בדומה למקרה של המ”מ דקל סויסה – לאחר קורס קצינים. בהמשך הפך למפקד החטיבה החומה (1986). סיים את שירותו בצה”ל בדרגת אלוף כמפקד פיקוד העורף (2001-1997).
חלק מהמערך המצרי שהגן על הצומת החשובה שבפתחת רפיח. המערך הוחזק בידי דיוויזיה 7 המצרית. הציטוט לקוח מתוך: ראיון עם יורם יאיר באתר המרשתת של ‘העמותה להנחלת מורשת הצנחנים’.
מתוך הביוגרפיה של רפאל איתן (שכתב יחד עם דב גולדשטיין): ‘רפול, סיפורו של חייל’, הוצאת ספריית מעריב, תל-אביב 1985, עמ’ 92. סיפור המארב במבצע חורב מופיע בעמ’ 44. אגב, שניהם, גם המ”פ יאיר וגם המח”ט איתן, נפצעו קשה במהלך אותה פריצה של אוגדה 84 אל המתחם הדיוויזיוני המצרי בפתחת רפיח ביוני 1967. שניהם חזרו למדים לאחר החלמתם. הראשון סיים את שירותו בדרגת אלוף, השני הפך לרמטכ”ל ה-11 של צה”ל.
התיאור לקוח מתוך דף המורשת באתר המרשתת: ‘גדוד 13 עמותת גדעון’.
למוצב 105 הגיע עם נגמ”ש ול-104 הגיע עם זחל”ם עמוס בפצצות מרגמה כבדה, שסייעו להדוף את ההתקפה. עמותת גדעון, שם.
תיאור מהלך האירועים הופיע במספר כתבות; כתבה מצולמת של כרמל לוצאטי: “בלי הלוחמים היו פי מאה נרצחים: הקרב ההרואי על מוצב פגה”, אתר ‘חדשות 13’, 23 בדצמבר 2023; כתבה מצולמת של לירון זייד בחדשות ערוץ 12, מה- 13 בדצמבר 2023 (מופיע ביו-טיוב).
לתיאור החלק של חיילי המסייעת, ראו כתבה בעיתון: יוסי וקנין, “דקה אחרי דקה: לוחם גולני שלום שטרית מעפולה משחזר את הקרב על מוצב פגה”, אתר מיינט עפולה והעמק, 12 בנובמבר 2023.
חן ליברמן, “אנחנו גולני”, פרק 14 בתוך סדרת התחקירים של תכנית עובדה על מלחמת ‘חרבות ברזל’. שודר ב- 8 בפברואר 2024 (להלן: ‘אנחנו גולני’).
הציטוט לקוח מתוך “אנחנו גולני”, הנתונים המספריים – 17 לוחמים בנמ”ר – מתוך ‘קרב מוצב פגה’, ויקיפדיה. הנמ”ר בפיקודו של טשאגר הופנה בידי המג”ד לקיבוץ בארי.
עדותו של הלוחם איתי נגר בכתבה על בסיס המשדר בתכנית עובדה: “המוצב לא נכבש ויהי מה: הדילמה הבלתי אפשרית של מפקד המחלקה”, חן ליברמן ויאיר איזנברג, N12. עודכן ב-9 בפברואר 2024.

שם, עדותו של אורי מיכאלי.
אנחנו גולני, דקה 43:18.
מתוך ספרו של עמנואל הראובני, ‘שיירת יחיעם’, משרד הביטחון 1990. מדובר היה ברכב האחרון מבין שבעת רכבי השיירה; אטובוס משוריין ובו 39 נוסעים, בפיקודו של המ”מ משה שיינרמן (נהרג בשיירה יחד עם אחותו).
יוסי וקנין, “לא היה לי ספק שהוא ייצא להילחם…”, ידיעות טבריה קרית שמונה, 16 בפברואר 2024, עמ’ 14.
פקודת ההקמה – למעשה פירוקה של חטיבת ‘לבנוני’, שהייתה אחראית על כל הצפון עד גבול לבנון, וחלוקתה לשתי חטיבות בשתי גזרות שונות; כרמלי במערב וגולני במזרח – יצאה ב- 22 בפברואר 1948.
מתוך ‘יומן המערכה’ בספר: ‘אילן ושלח, דרך הקרבות של חטיבת גולני’, בעריכת בנימין עציוני, הוצאת מערכות, תל-אביב 1959.

בהקשר של סכנת הפלישה ממזרח יש להדגיש, שהחשש של פיקוד ההגנה היה מפני כוחות ערביים שייכנסו בציר שהוליך לבית-שאן. לכן כבר ב-14 בפברואר פוצץ גשר שיח’-חוסין שעל נהר הירדן בידי כוחות פלמ”ח (מהגדוד הראשון. החבלן צבי פרוצל נהרג במהלך הפעולה).

בפיקודו של הסמג”ד, דוד (דודיק) יבזורי, נכבש הכפר כוכב אל-הוא (ﻛﻮﻛﺏ ﺍﻠﻬﻭﺍ), ששכן על המצוק מעל העמק (כיום: כוכב הירדן). כעבור יומיים בלמה מחלקת עין-חרוד, בפיקוד עוזי ציזלינג, ניסיון עיראקי להשתלט על הכפר, תוך שהיא מסבה לו אבדות כבדות.
הגדודים 12 (‘ברק’) ו-14 (‘דרור’) ספגו אבדות הן במאבק מול ערביי הארץ לקראת פלישה – למשל 18 חללי גדוד 14 ב-‘קרב הזבחים’ בגזרת התבור ב-6 במאי 1948 – והן בפלישה עצמה, כאשר פלוגה א’ של גדוד 12 שהחזיקה בגזרת צמח נכתשה עם התקפת הצבא הסורי על העיירה (סמח’).
הכוונה למערכה בקו ג’נין והגלבוע (‘מבצע יצחק’, 4-1 ביוני 1948), וכן להשתתפות הגדוד במערכה לכיבוש נצרת (‘מבצע דקל’), שכלל גם את כיבוש הכפר עילוט ב-16 ביולי 1948.
לוקוסט M-22, טנק קל אמריקאי. מהקלים שיוצרו (בידי חברת ‘מרמון הרינגטון’) במהלך מלחמת העולם השנייה, מאחר והיה הטנק הראשון בעולם שתוכנן כטנק יביל אווירית ! בעל משקל נמוך, שריון דק יחסית (רק 13 מ”מ בצדדים) וכוח אש קטן. נועד לשני אנשי צוות בלבד – בדומה לטנקים קלים אחרים, דוגמת ה- R-35 הצרפתי – מפקד ונהג.עם תום המלחמה סיפקו הבריטים 26 טנקי לוקוסט לצבא המצרי אשר תותחיהם מנוטרלים (מקור: ויקיפדיה). אמנם בשל השריון הדק הם היו פגיעים מאוד – ראו למשל עדותו של רפאל איתן בספרו אודות הדיפת מתקפת לוקוסטים בעזרת תותח אחד (‘רפול, סיפורו של חייל’, עמ’ 44) – אולם יחד עם זאת ראוי לזכור שבשדה הקרב של סוף 1948 הייתה לעצם הופעתם השפעה מורלית ניכרת, גם כאשר עשו שימוש רק במקלעים !
חורב הוא אחד משמותיו של הר-סיני. ע’ על שם יעדי המבצע שהאות הראשונה בשמותיהם הייתה ע: עוג’ה, ביר-עסלוג’, אבו-עגילה ואל-עריש.
למען הדיוק ההיסטורי: גדוד ‘הירמוך הראשון’ בפיקודו של מוחמד צפא.
גבעה 112 נכבשה קודם לכן, בלילה שביו ה-10 ל-11 בדצמבר (ראו: ‘יומן המערכה’, אילן ושלח, עמ’ 330). בדרכם למשלט 86, כ-1.5 ק”מ לפני המשלט, ספגו ירי ארטילרי שפצע קשה כמה מהחיילים. הדבר גרם לעיכוב במסע. כפי הנראה מדובר היה בירי אקראי.
ישראל זמיר, ‘לכבות את השמש’, הוצאת אסטרולוג 2004, עמ’ 183.
‘בזה’ היה כינוי למקלע בינוני בקוטר 7.92 מ”מ, שהסימול שלו היה: ZB vz/53. (מקור: ויקיפדיה). הוא פותח ויוצר בצ’כיה ולשימוש צה”ל הגיע בעקבות עסקת הנשק הצ’כוסלובקית-ישראלית. בגרסה הרגלית (הייתה גם גרסה של מקלע כבד בקוטר 15 מ”מ) הוא הופעל על גבי חצובה. כפי שניתן לראות על כריכת ספרו של זמיר המשמש בתמונה כמספר שניים בצוות המקלע.
‘ברן קרייר’ (Bren Gun Carrier), משוריין זחלילי נעדר גג, שפותח בידי בעלות הברית במהלך המלחמה ונועד בעיקר לנשיאת חיילים כולל צוותי מקלעי ברן, מקלע אנגלי קל מחלקתי. כמו כן שימש גם כפלטפורמה לנשק מסייע לחי”ר.
לכבות את השמש, עמ’ 192.
מרגרט לארקין, ‘השמש לא עמד דום’, מערכות 1977, עמ’ 89. כאשר נבלם גל תקיפה והחלה נסיגה היו החיילים נתונים לאיום הקצינים: “במרוצתם חלפו על פני קציניהם, שאיימו עליהם באקדחים שלופים”. עמ’ 90.
בשנות הארבעים הושתל שם-טוב ביפו כ-‘מתקן פתיליות’ ממוצא סורי. [8]
כתבה בעיתון המושבים משנת 2001 (פרוט בהמשך), עמ’ 16. בגרסת הרומן מדובר על חמישה קליעים לחמישה קצינים (לכבות את השמש, עמ’ 192), דבר הנשמע פחות סביר!
לכבות את השמש, עמ’ 195.
שם, עמ’ 193. על פי העדויות שגבה ההיסטוריון אורי מילשטיין (פרוט המקור בהמשך) מדובר היה בשלושה.
פיא”ט, PIAT – ראשי תיבות של Projector Infantry, Anti Tank – הוא מטול שיועד לשימוש הרגלים כנגד טנקים. מבחינת הגדרתו היה יותר כמעין מרגמה אופקית, שירתה פצצות בעל מטען חלול. הוא פותח בידי הבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה, והועתק בידי אנשי תעשיית הנשק של ארגון ההגנה (מקור: ויקיפדיה). במהלך מלחמת העצמאות שימש כאמצעי היחיד והזמין, שהיה בידי חיל הרגלים הישראלי כנגד טנקים.
לכבות את השמש, עמ’ 196.
אורי מילשטיין, “ההטעיה הישראלית”, ‘דבר’, 30 באפריל 1976, עמ’ 10. (לקוח מתוך: אתר ‘עיתונות היסטורית יהודית’). גם זמיר מציין קשירה, לכבות את השמש, עמ’ 196.
עדות יצחק דורה מופיעה בכתבה של מילשטיין. לגבי עניין הרובה, כפי הנראה המעשה יוצא הדופן נצרב בזיכרונו של זמיר. לדבריו המבצע היה אחד משני יוצאי אצ”ל, שהשתחררו לא מכבר ממחנה המעצר הבריטי באריתריאה והצטרפו אל הפלוגה: משה גורודונצ’יק ויונה דוידוביץ’ (שכונה: ג’קסון). בספר הוא מייחס אותו לג’קסון (לכבות את השמש, עמ’ 196). לעומת זאת בכתבה טען שזה היה עמיתו. על פי התיאור של משה בספר כ- “גברתן ענק ממדים שסיפר שהוא מתאגרף” (עמ’ 148), סביר להניח כי מדובר בראשון.

ישראל זמיר (2014-1929) ערך את המוסף השבועי ‘חותם’ בעיתון ‘על-המשמר’ (החל משנת 1972), והקים את מוספי ההתיישבות העובדת; ‘קו למושב’ ו- ‘הדף הירוק’ של הקיבוצים, שעברו בהמשך ל- ‘מעריב’. עד לסגירתו של העיתון שימש בו ככתב ועורך משנה.
במהלך 34 שנים כתב זמיר תשעה ספרים ותרגם עוד חמישה (מקור: ויקיפדיה). אביו, יצחק בשביס זינגר (1991-1904), היה מגדולי הסופרים של שפת היידיש. הוא כתב מעל שלושים ספרים וזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1978.
לכבות את השמש, עמ’ 198.
ישראל זמיר, “זכרונות מהגיהנום” [כך במקור], עיתון ‘קו-למושב’, 8 בינואר 2001, עמ’ 10.
לטענתו של מילשטיין, המג”ד אלן נקרא בחזרה לנקודת היציאה בגבעה 112, וסגנו נשאר לפקד על הכוחות. מאידך טוען זמיר כי המח”ט שפיגל שלח מראש את הסגן בשל החשש לאבד מג”ד…
לכבות את השמש, עמ’ 198. לעומת זאת בכתבה, שכאמור הקדימה את הספר, מציין זמיר שבלימת הבורחים בידי פיינרמן לוותה בצעקה: “לחזור לעמדות, להשיב אש”, ואילו הקריאות ‘לא נשבר, לא ייסוג’ בכלל הגיעו “ממקום אחר” (זכרונות מהגיהנום, עמ’ 16. ממש באמצע העמוד !)…
אורי מילשטיין, “ההטעיה הישראלית”, ‘דבר’, 30 באפריל 1976, עמ’ 10. מעניין שבאתר ‘יזכור’ מיוחסת האמירה לסמג”ד ברשי: “במהלך הקרב הרעים המפקד עמנואל בקולו על-פני המרחב: ‘גדודנו לא נסוג’ ! לא לסגת, להסתער בכידונים”…
שם, עמ’ 11.
לכבות את השמש, עמ’ 180.
יוסי מילמן, “המג”ד הורה לכתוב צוואות”, ‘הארץ’, 11 בפברואר 2005 (ב’ באדר א’ תשס”ה), עמ’ 10. מארכיון העיתונות של המחבר.
א’ בטבת תשפ”ד, 12 בדצמבר 2023 (הנתון מתוך אתר ‘יזכור’). באותו אירוע נהרגו יחד עמו שישה אנשי גולני – ובהם גם רס”ן רועי מלדסי, מפקד פלוגה ב’ בגדוד 13 – ושני אנשי יחידת החילוץ 669. מקור: כתבה של יואב זיתון, נינה פוקס ועינב חלבי, “סא”ל תומר גרינברג נפל בעזה: התיעודים שמראים את גבורת מפקד גדוד 13 בגולני”, אתר מרשתת של וויינט (y.net), 13 בדצמבר 2023.
מתוך דברים שאמרה אלמנתו, אשירה, בראיון לעיתון: “כשהוא היה בקו בנחל עוז, שם הקוד שלו בקשר היה ‘קודקוד נשרים’, אבל כשהם נכנסו לעזה הוא הפך לקוד קוד נוקשה’. זה כל כך הלם אותו”. כתבתו של יואב לימור, “זה הבית שלנו, אבל מה שווה כל זה בלי תומר?”, ישראל היום, מוסף ‘ישראל השבוע’, 10 במאי 2024 (ב’ באייר תשפ”ד), עמ’ 5.
עוזי פיינרמן היה חבר במפלגת רפ”י. ממקורביו של משה דיין. בהמשך דרכו נבחר מטעם ‘המערך’ לכנסת השביעית, ב-1974. נפטר במפתיע בגיל 51. מקור: ויקיפדיה.
כפי שמופיעה באתר עמותת גדעון: https://www.golani13.org.il/
ציטוט מתוך אתר המרשתת של ‘עמותת גדעון’.
כוח הטנקים היה של מחלקה 2 (בפיקודו של אביב שיר-און) מפלוגה ח’ של גדוד 74 מחטיבה 188 (‘ברק’). מקור: תיאור הקרב באתר המרשתת של ‘עמותת גדעון’, וכן טבלת השיבוץ הקרבי של החטיבה, כפי שמופיעה בספרו של אבירם ברקאי: ‘על בלימה, סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור’, ספריית מעריב, תל-אביב 2009, עמ’ 548.
כיהן בתפקיד המזכ”ל בשנים 1969-1958. מקור: ויקיפדיה.
אורי מילשטיין, “ההטעיה הישראלית”, עמ’ 11.
אפרים ריינר (2009-1924) היה ממנהיגי ‘הדור השני’ בשומר הצעיר ובמפ”ם, ושימש כמנכ”ל ויו”ר בנק הפועלים בשנים 1985-1977 (מקור: ויקיפדיה).
יש לציין שריינר גדל בקיבוץ משמר-העמק, ובחורף תש”ח שירת בגדוד העמק המערבי, 14 (‘דרור’), של חטיבת גולני (שמו מופיע ברשימות מפקדי הגדוד במסמכים מארכיון צה”ל שברשותי). משום כך לא ברור האם וכיצד השתרבב ללחימת גדוד 13בנגב. על פי מילשטיין הוא שימש כסגנו של המ”פ ציזלינג.
הערך בוויקיפדיה מדבר על 13הרוגים ו- 35 פצועים (ללא כל אסמכתא). זמיר עצמו קבע בכותרות הכתבה התקדימית (“זכרונות מהגיהנום”): 28 חללים וכמאה פצועים, מילשטיין כתב על כ-30 הרוגים, ואילו העיתונאי יוסי מלמן הגדיל את מספר הנופלים לכארבעים !
הציטוטים מעדותו של עוזי ציזלינג לקוחים מתוך הכתבה של אורי מילשטיין, “ההטעיה הישראלית”, עמ’ 11.