המדבר שחדר לנשמתו והדביר את רגשותיו
הקדמה – ספר ששכב שלושים שנה
אי שם בתחילת שנות התשעים נפתחה בבסיס באלי”ש בצאלים חנות ספרים, שנראתה יותר כמו דוכן או קרון, אבל זה היה המון. הזדמנות להפליג בין השורות, ובוודאי תחליף הולם לשק”ם. אחד מהספרים שרכשתי אז כחייל היה ‘אש’, ספרו החדש (בן כשנה וחצי) של יובל נריה. [1]
בפרוץ המלחמה שימש סגן יובל נריה כסגן מפקד פלוגת טנקים בחזית הדרום (בגדוד 9). לאחר האבדות הכבדות ביומיים הראשונים של הלחימה הוא עבר לגדוד מקביל (79) בחטיבה (14). *
עברו שלושים שנה. לקראת יום כיפור האחרון לא ארגנתי לעצמי ספר, לשקוע אל תוכו, כרגיל. לכן בלית ברירה הורדתי את האש ממדף הספרייה. להלן תובנות מתוך הקריאה, ומתוספות שליקטתי בעקבותיה.
ראשוניות
כאשר יצא הספר לאור, 16 שנים לאחר המלחמה, ‘מדף מלחמת יום-כיפור’ היה עדיין דליל. אמנם כבר לאחר המלחמה יצאו סיכומי יחידות, שחלקם התגלגלו לכדי ספרים, [2] וכן מספר מפקדים, בכירים יותר או פחות, באותה מלחמה פרסמו את גרסתם אודותיה כבר במהלך שנות השבעים, [3] אך למעט בודדים, סיפוריהם של החיילים והקצינים מהדרג הזוטר כמעט ולא התפרסם כקובץ כרוך, ולא הגיע אל המדפים. [4]
לאור המצאי הספרותי המצומצם צוין בכריכתו האחורית של הרומן של נריה כי מלחמת יום-כיפור היא בגדר מציאות, “שכמעט ולא התייחסה אליה הפרוזה העברית עד כה”. [5]
בהקשר לכך אני רוצה להרחיב ולהציע כאן אבחנה: למיטב הבנתי התגברות הפרסומים – בהשאלה, המעבר מבודדת לצרורות – התרחש סמוך לשנת השלושים למלחמה, והמאורע אשר סימל יותר מכל את פתיחת סכר השתיקה היה הוצאת ספרם של מלצר וברגמן, ויחסי הציבור הנמרצים, כולל שלל הפרסומים (בעיתונות בכלל, ובמיוחד בידיעות-אחרונות, העיתון בו כותב ברגמן), שהתבצעו סביב ההוצאה. [6]
בהמשך לכך ניתן לומר שבשני העשורים האחרונים, בואכה שנת היובל למלחמה, נפרץ הסכר לחלוטין; נוצר שטף של פרסומים, יחידתיים ואישיים גם יחד, שבשפת השריון ניתן לדמות אותו למעבר ממקלעון ה-אפ. אנ (F.N ) אל תא אלפיים של המקלע…
יומן
אמנם ספרו של נריה מוצג כ”עיבוד ספרותי למציאות אמיתית” (ככתוב בכריכה האחורית), אך לימים התברר כי אם מה שנראה בתחילה כבדיה כמו-ביוגרפית, הרי שלפחות בחלקה (גם אם הוא קטן ביחס לכל היקפו של הרומן) היא נוגעת ממש בפרטים ייחודיים (ספציפיים), ובחלק זה – הפרק בו שימש יובל כמפקד בגדוד 79 עד לפציעתו הקשה (ב-18 בחודש) – היא בגדר רומן המתבסס על יומן…
מדובר ביומן שכתב רמי מתן, עמיתו של נריה בגדוד 79 (אליו הצטרף יובל בבוקר יום ג’ ה-9 באוקטובר, לאחר שגדודו המקורי, גדוד 9, חדל להתקיים), בליל 16-15 באוקטובר, ליל ההבקעה אל התעלה במסגרת מבצע ‘אבירי-לב’. [7] בפועל זו הייתה מחברת בכריכה קשה שהכילה 144 עמודים, אשר כותרתה הייתה: “זיכרון דברים 24-6 באוקטובר”. זה היה סוג של שחזור לאחור שעשה מתן בימי שבתו בצדה השני של התעלה, באפריקה. המחברת נמסרה לעיתונאי ובהמשך התגלגלה לידיו של נריה, שעשה בה שימוש לצורך כתיבת ספרו. כאשר מתן קרא את הרומן הוא נזכר ביומן, דרש וקיבל אותו בחזרה לרשותו. [8]
גם מתן אינו טוען שהייתה כאן גניבה ספרותית מצד נריה, שכן הנוסח המקורי היה תמציתי, אולם עצם הסתמכותו של נריה על התוצר של מתן – גם אם מדובר בחומר משוחזר – מלמדת על חשיבותו של היומן כמקור היסטורי. **
שש אחרי המלחמה
בניגוד לספרים רבים בנושא מלחמת יום-כיפור, שהעמידו במרכז את הקרבות השונים ואירועי הלחימה, יובל נריה הקדיש כמחצית מספרו (84 עמ’ מתוך 186 עמ’ סה”כ !) ל-‘שש אחרי המלחמה’, כלומר מה שאמור היה להיות החזרה לשגרה. [9] בחלק זה של הרומן תיאר נריה את הקשיים הפיסיים והנפשיים שהיו מנת חלקם של פצועי ופגועי המלחמה. דבר זה נבע בין השאר גם מהכשרתו והתמחותו של נריה בתחום הפסיכולוגיה. [10]
נריה הגדיר מחדש את החומה השקופה והאטומה החוצצת בין החוץ לבין מי שנצרב במלחמה. וכך הוא כתב על אי יכולתו של יאיר, הקצין הפצוע בן דמותו, להרגיש ולחוש בחורף המתקרב: “החורף לא נספג לתוך עורו, כאילו הוא רואה אותו מתוך בועה. תחילה חשב שהמדבר הוא שחדר לנשמתו והדביר אחת ולתמיד את השפלה הזאת, העירונית, הגשומה, הקדם-צבאית. משהו אמנם נגע בשערותיו, ברגליו; אבל החורף, שתמיד היה חלק מובן מאליו ממנו… נעצר עכשיו על ספו, על סף גופו, על סף נשמתו, ולא נכנס…”.
*הפרקים השונים, כולל האפיזודה של ‘טנק הקצינים’ ראויה לרשימה נפרדת.
** ברשותי הרצאה על יומני לוחמים המבוססת על חומרים ראשוניים.
הערות לרשימה:
[1] יובל נריה, ‘אש’, הוצאת זמורה ביתן, תש”ן 1989.
[2] למשל: ‘ההולכים ראשונה’, סיפורה של חטיבה 217, בעריכת גיורא חיקה (הסמח”ט), בהוצאת כתר, 1975.
[3] דוגמאות אקראיות: ‘עז 77’ (הוצאת שוקן, 1976), ספרו של אביגדור קהלני, מפקד גדוד השריון 77, שלחם בצפון הרמה, וכן ‘על שתי גדות הסואץ’ (הוצאת ידיעות-אחרונות, 1979), ספרו של אברהם אדן, מפקד אוגדת המילואים 162, שלחם בחזית הדרום.
[4] שני ספרים שכן יצאו שנתיים שלוש לאחר המלחמה – שוב, אקראי – הביאו את סיפוריהם של שני חפ”שים (חיילים פשוטים): אלי גל, ‘אחד מן החרמש’ (הוצאת בוסתן, 1975), ומאיר שפירא, ‘נכתב בקרב’ (הוצאת אלף, 1976).
[5] ראוי לציין בהקשר לסיפורו האישי של יובל נריה את ספרה של חני זיו, ‘שרב’ (ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1990), שיצא לאור כמעט במקביל לספרו של נריה, ואשר הציג באופן די ראשוני את הפן הנשי מן העורף. כמו כן חני זיו כתבה אובדנה הכפול במלחמה: בחיר לבה סרן שרגא-ראובן איבלר, שנפל בצפון, ואחיה, רס”ן אליעזר כספי, שכמו נריה היה קצין בחטיבה 14, ובדומה לו – נריה קיבל את עיטור הגבורה – עוטר בעיטור העוז, בעקבות לחימתו בחווה הסינית.
[6] רונן ברגמן וגיל מלצר, ‘מלחמת יום כיפור, זמן אמת’, בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2003. יש לציין שלמרות שמו היומרני של הספר הוא עוסק אך ורק בחזית הדרום…. !!!
[7] גדוד 79, בפיקודו של עמרם מצנע, כלל ב-15 באוקטובר את מפקדי הפלוגות: פלוגה ז’ בפיקוד רמי מתן, פלוגה ח’ בפיקוד ישראל בן-ארי (נהרג בליל ההבקעה) ופלוגה י’, בפיקודו של יובל נריה. ראו: פרוט בספרו של מפקד החטיבה – אמנון רשף, ‘לא נחדל, חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים’, הוצאת דביר 2013, עמ’ 272.
[8] אביחי בקר, “האיש והאגדה”, ‘הארץ’ סוף השבוע, 12 בנובמבר 2005. כתבה על רמי מתן כולל נושא היומן.
[9] מקור הביטוי הוא בספרו של הסופר הצ’כי ירוסלב האשק, ‘החייל האמיץ שווייק’ (ויקיפדיה). בהקשר הזה יש להזכיר כי שש בערב (18:00) הייתה השעה שדווחה (בטעות) כזמן פתיחתה של המלחמה ב-6 באוקטובר.
[10] כאשר יצא הספר היה נריה בעל תואר ראשון ושני. כיום הוא מנהל התוכנית לטראומה נפשית ולהפרעת דחק פוסט-טראומטית בבית החולים הפסיכיאטרי של ניו-יורק ואוניברסיטת קולומביה, שם הוא מכהן כפרופסור לפסיכולוגיה קלינית במחלקה לפסיכיאטריה (ציטוט מתוך ויקיפדיה).
