הנחתת שלא נחתה…
זווית נוספת על פרשת אלטלנה.
פעמיים (בעצם שלוש) אניית מעפילים.
פעמיים פין.
וכתריאל אחד.
תזכורת: אחר הצהריים של יום שלישי ה-22 ביוני 1948 (ט”ו סיון תש”ח), נעצרה האנייה ‘אלטלנה’ מול חוף תל-אביב.
באנייה, שנשלחה בידי הארגון הצבאי הלאומי (אצ”ל) היו מעל 900 נפש, רובם אזרחים, מהגרים יהודים, ‘עולים’, כמו גם כמות גדולה של אמצעי לחימה שעיקרה רובים ומקלעים לסוגיהם השונים.
רבות סופר ודובר על האנייה בהקשר של הנשק ו-‘מלחמת האחים’, שפרצה בעקבות שני הניסיונות לפריקת מטענה. אין טעם לחזור על הפרטים הידועים.
פחות דובר על נושא עגינתה / עצירתה הסופית של האנייה.
נחֶתֶת
היות ומדובר היה בספינה מסוג ‘נַחֶתֶת’ – כלי שיט בעל קרקעית שטוחה המאפשר הַנְחָתַת כוחות וכלי רכב משוריינים בסמוך לחוף. אלטלנה שימשה במקור כנחתת טנקים של חיל הים האמריקני,( Navy) , בשנות הארבעים (וסימונה: (LST 138 – התאפשרה התקדמותה במים הרדודים.
אם כך מדוע לא הגיעה ממש עד קו החוף?
ובכן העיתונאי שלמה נקדימון, שחקר את הפרשה וגם כתב עליה ספר (בשם: ‘אלטלנה’), טען כי האנייה הועלתה במכוון על שרטון חולי, כהצהרת כוונות של רב החובל, קפטן האנייה. לדבריו הדבר היה בדיוק בנקודה בה נעצרה אניית מהגרים-עולים אחרת, כמעט עשור קודם לכן, ה-‘טייגר היל’. [1]
אמממההה… כמקובל בתחום השימור, לקופסת הפלדה – הנראית יותר כארגז ולא כשריד של כלי תחבורה – מוצמד ‘שלט כחול’ (צבע השילוט מטעם ‘המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות’) המפרט את המכלול:
“שני לוחות פלדשתי אניות מעפילים
טייגר היל הייתה אניית קיטור ישנה, שנחכרה בידי ‘המוסד לעליה ב’, [2] במטרה לחלץ פליטים יהודים מציפורני המשטר הנאצי. בתחילת אוגוסט 1939 היא יצאה לדרכה מנמל קונסטנצה שברומניה ולאחר תלאות רבות, כולל ניסיון להעברת העולים לספינה אחרת (‘פוסידון’) הגיעה לנמל ביירות. [3] שם התקבלה הוראה מפיקוד ההגנה לאסוף את נוסעיה של אניית מעפילים אחרת. רב החובל סירב לדרישה, ולכן נשלח במקומו כתריאל יפה, מבכירי אנשי הים של ה’הגנה’ על מנת להשיט את הספינה. לאחר שקלטה כמה מאות מנוסעי האנייה השנייה (‘פרוסולה’), הגיע מספר השטים על סיפונה לכ-1400 נפש. [4]
לאחר שנכשל ניסיון הורדה בדרום הארץ (בסמוך לשפך נחל לכיש), אשר במהלכו נהרגו שניים מנוסעי האנייה מירי ספינת משמר בריטי, החליט פיקוד ההגנה לשים קץ לתלאות המעפילים ולהעלות את הטייגר אל חוף העיר העברית הראשונה כצעד של מחאה.
יש לציין כי הדבר נעשה בעקבות תקדים, אשר התרחש שבוע קודם לכן במסגרת ‘עליית אף על פי’, המקבילה הרוויזיוניסטית של ההעפלה הימית של ההגנה מטעם תנועת בית”ר: האנייה ‘פאריטה’ דהרה בכל כוח מנועיה אל רצועת החוף שמול מלון ריץ’ (כיום ממוקם שם מלון דן) שם נתקעה. [4]
באופן סמלי (בדיעבד כמובן) פרצה הטייגר היל אל החוף מול שכונת ‘מחלול’ ב-1 בספטמבר 1939, היום בו תקפה גרמניה את פולין, מועד תחילתה של “מלחמת העולם הכי שנייה”, [5] בה כאמור שימשה אלטלנה בגלגולה הראשון כספינת הנחתה…
פיין ופין
בחזרה לעניינינו, מפקד האלטלנה מטעם ארגון האצ”ל היה אליהו לנקין, אך רב החובל, מי שהעלה אותה על השרטון (במכוון?) היה מונרו פיין. אחד הצלמים שצילמו את האנייה הבוערת מן החוף – לאחר שנפגעה מירי תותח (נושא לרשימה הבאה…) – היה הנס פין, שפעל בהמשך במסגרת ‘לשכת העיתונות הממשלתית’ (לע”ם).
אפילוג – כ”ג
שנה ושמונה וחצי חודשים לאחר נחיתת האנייה הקיטורית בחוף תל-אביב הפך רב החובל כתריאל למשיט של ספינת מנוע קטנה, ‘ארי הים’ (Sea Lion), שזמן קצר קודם לכן עוד שימשה ל-‘ציד מעפילים’ בידי הבריטים. הקפטן יפה, שמילט את הטייגר היל מאימת הכוח הימי הבריטי, עמד הפעם לשירותם במסגרת המאמץ המלחמתי של הישוב אל מול האיום הגרמני. בניגוד לפעם ההיא בו עשתה האנייה את דרכה מביירות דרומה, הפעם נעה ספינת המשמר בכיוון ההפוך, אל עבר חוף הנחיתה המיועד שנמצא בטריפולי.
הספינה נעלמה על עשרים וארבעת אנשיה (23 אנשי הגנה ומשקיף בריטי), וגורלה הפך לתעלומה…
הערות:
[1] שלמה נקדימון, “המיתוס והשקר: מה באמת היה תפקידו של רבין בהטבעת האלטלנה” , עיתון ‘הארץ’, 15 ביוני 2016.
[2] הגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב העברי על נושא ה-‘העפלה’, כלומר הברחתם של יהודים לתחומי פלשתינה-א”י. תפקד כזרוע של ארגון ה’הגנה’.
[3] העברת המעפילים נעשתה על מנת למנוע את החרמתה בידי השלטונות הבריטיים, ובשל הרצון להמשיך ולהשתמש באנייה הגדולה בהמשך. ההגעה לביירות נעשתה בשל מלאי הפחם שאזל.
[4] פאריטה יצאה לדרך בסוף חודש יוני 1939 מצרפת. כמו הטייגר היל גם היא עברה בנמל קונסטנצה, גם היא עברה מסע ארוך בים (מעל 40 יום!), גם היא נאלצה לעגון בדרך (איזמיר) כתוצאה ממחסור בפחם, וגם בה סירב רב החובל להמשיך בדרכו. במקרה זה לא נשלח מחליף מן החוף אלא שניים מנוסעי האנייה – אברהם (אברשה) בש ויוסף חבקינס – לקחו על עצמם את ההשטה.
ביום נחיתתה (22 באוגוסט 1939) היו על סיפונה מעל ל-850 מעפילים, שנעצרו בידי הבריטים עם ירידתם אל החוף (שוחררו לאחר עשרה ימים, תוך שמספרם קוזז מתוך רישיונות העלייה, ‘סרטיפיקטים’).
מדובר במקרה נדיר בו אניית מעפילים עשתה העברה כפולה לעמיתותיה: גם פריקה (ניסיון שכאמור לא הצליח) וגם קליטה מלאה! למיטב הבנתי מדובר במקרה יחיד. אשמח לתיקון, או הבהרה.
[5] מתוך שירו של מאיר אריאל, ‘לילה שקט עבר על כוחותינו’:
“הוא כבר איבד שלושה בנים אז הוא עובד כאיש ביון,
וזה מלחמת העולם הכי שנייה,
יושב בבאר שבהוואנה, לא חולם שהוא יפגוש בה כאן,
זאת שכבר שנים האין שנייה.”
*לאחרונה לפני שלושה שבועות: ‘תותחי נפוליאון על הרכס’, 2 ביוני.
