הפלמ”חניק הצעיר והתולעת
שאול דג’מל התגייס לפלמ”ח בשנת 1943 כנער צעיר. כמה צעיר?
למיטב ידיעתי הצעיר ביותר שגויס ליחידות הפלמ”ח אי פעם (בוודאי עד מלחמת העצמאות) – ארבע עשרה וחצי ! יחד אתו היו שלושה מחבריו מבי”ס אליאנס בחיפה, בני גילו. לאחר הכשרה ‘משקית’ (עם קבוצת ‘הנוער העובד’) בקיבוץ תל-יוסף, הם שובצו בפלוגה ג’ באיילת-השחר לדבר האמתי, הכשרה צבאית. זאת עפ”י ההסדר הידוע: אימונים לצד עבודה.
העבודה כללה גם קטיף תפוחי-עץ. יום אחד בזמן שעבד במטע שמע שאול רעש מוזר בתוך אוזנו הימנית, שהפך לתחושה מוזרה. בהמשך היום התחלפה התחושה בכאב עז שהלך והתעצם. רופא הקיבוץ לא ידע לתת תשובה, והנער המסכן הסתובב בקיבוץ כשהוא מטלטל את ראשו מצד לצד. ביום השלישי כשהכאב איים להטריף אותו הוא חזר לרופא, אך גם טיפות אוזניים מיוחדות לא פתרו את הבעיה. ההצלה הגיעה מכיוון בלתי צפוי….
לא רחוק מאיילת-השחר שכנו שני כפרים ערביים ‘תאומים’, שנקראו על שום מוצאם של תושביהם – כורדיסטאן, והובדלו ע”י בעלי החיים אותם גידלו; ‘כראד אל-בקארה’ (كراد البقارة) ו- ‘כראד אל-ע’אנמה (الغنامة).
יעני: הכורדים של הבקר והכורדים של הצאן.
באתו יום הגיע מוח’תאר הכפר של ע’נאמה עם פמליה גדולה לאיילת-השחר לרגל חתונת בנו. הם ‘חנו’ על המדשאה ואנשי הקיבוץ ‘עלו לרגל’ על מנת לברך את משפחת החתן, שכנם. למזלו של שאול המוח’תאר הבחין בתנועות המוזרות שלו וקרא לו. לאחר שהלה שמע הוא הפנה אותו לבדווית זקנה מפמלייתו. היא בקשה ממנו להתכופף והריחה את אוזנו… תיכף ומיד קראה לנכדה אמרה מה שאמרה, והוא קפץ על החמור ודהר לכפרם.
כשחזר הנכד הגיש לסבתו חתיכת בצק. היא הדביקה את הבצק לאוזנו של שאול, ולאחר מכן חבשה את כל הקומבינה וסיימה בקשר הדוק. “לך לנוח” היא צוותה על הנער, שמיהר למלא את הוראות הקוסמת הזקנה.
כעבור שלוש שעות הרגיש שאול שיפור במצב והכאב נעלם. לפתע הרגיש שמשהו זוחל החוצה מתוך אוזנו. הוא מיהר להסיר את התחבושת וראה לתדהמתו תולעת מתפתלת !!!
הכאבים חלפו והרופא, אף שראה את התולעת, לא האמין למעשייה.
