השטן, הנכדה והדוד של אבא *
מסע בין ישראל לפולין וגרמניה.
שלושה ספרים וסרט אחד.
הקדמה – הסרט.
בשנת 1993 יצא לאקרנים סרט הקולנוע, ‘רשימת שינדלר’, של הבמאי סטיבן שפילברג. [1] הסרט עקב אחר סיפורו של התעשיין הצ’כי, אוסקאר שינדלר (Oskar Schindler) במהלך מלחמת העולם השנייה. בזכות פועלו של שינדלר ניצלו יותר מאלף יהודים והוא הוכר בהמשך (1967) כ-‘חסיד אומות עולם’.
באותה תקופה התגוררה בישראל צעירה גרמניה בשם, ג’ניפר טֶגֶה, שהגיעה לכאן כתיירת, התאהבה במדינה וביושביה, ונשארה. היא שכרה דירה בתל-אביב, ועבדה לפרנסתה ב-‘מכון גתה’ תוך כדי לימוד השפה העברית. כבת לאב אפריקאי (ניגרי) נרשמה כסטודנטית בחוג ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה במסגרת לימודי תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים.
כמו הרבה מאזרחי ישראל גם היא ראתה את ‘דרמת השואה’ של הבמאי היהודי-אמריקאי. בדומה לצופים רבים הסרט הצליח לרגש אותה, אם כי ככל שהתקדמה העלילה הצפייה הותירה אצלה תחושה של ‘קיטש בסגנון הוליוודי’… עבורה, כמו עבור מיליוני צופים רבים ברחבי העולם, היה זה ‘עוד סרט’. אחד מני רבים.
כעבור שנים, כאשר היא נדרשה להתייחס לנקודה זו בחייה היא סיכמה: “זה היה בשבילי רק סרט ותו לא. לא היה לו שום קשר אלי”. [2]
כמו ג’ניפר גם אני, בן גילה, צפיתי בסרט בטלוויזיה (ולא בקולנוע), מספר שנים לאחר יציאתו. כמוה גם הצפייה שלי הושפעה מהסגנון ופחות מהתוכן. כבן למשפחות שהתקבצו לפלשתינה-א”י בשנות השלושים – משני הצדדים, מכל ארבעת הסבות והסבים – ולא חוו את השואה באירופה גם אני התייחסתי אליו כאל ‘עוד סרט’, שהרי לא היה לי כל קשר אישי-משפחתי לנושא !
א. הצלה לצד הזדמנות עסקית
חזרה לשינדלר. פולין, שלהי 1939.
אוסקאר, בן למשפחה גרמנית במוצאה, הגיע לאחר כיבוש פולין לעיר קרקוב במטרה לחפש הזדמנות עסקית, שכן קרקוב הייתה מהערים הגדולות במדינה (כיום היא העיר השנייה בגודלה בפולין), וכחמישית מתושביה, כ-60,000, היו יהודים.
במהרה השתלט שינדלר על מפעל לייצור כלי אוכל ממתכת, והפך להיות מעסיקם של מספר מאות פועלים יהודים. עם חיסולו של הגטו בקרקוב (מרץ 1943) הצליח שינדלר להעביר את עובדיו אל מתחם נפרד, ששכן בתוך מחנה עבודת כפייה, שהוקם בשולי העיר – ‘פלאשוב’.
ב. ספרו של הדוד – תפילה.
בני-ברק, תחילת קיץ, 11 ביוני 2012 (כ”א סיון תשע”ב).
כל צאצאי משפחת מרקוביץ’ המורחבת מזומנים לטקס הכנסת ספר תורה על שם לאה ונתן. לאה הייתה אחת מחמש אחיותיה של סבתי. לפני ההולכה החגיגית אל בית-הכנסת, בתוך הבית פנימה, תשומת הלב ממוקדת בספר התורה הפתוח – על מנת לכבד בני משפחה בכתיבת אותיות אחרונות בספר – אבל בדרך אליו לוכד את עיני ספר אחר המהווה את חלקו השני, הצנוע יותר, של מפעל ההנצחה המשפחתי; סיפור חייו של אבי המשפחה, שנערך לספר בידי אחד מנכדיו, ושמו: ‘תפילת אם’ [3]
כך התוודעתי לסיפורו המיוחד של מי שהכרתי בילדותי כ-‘דוד נתן’, הדוד של אבא (וגיסה של סבתי), שהכרתי כדוד הטוב שמביא מתנות לימי הולדת…
נתן גינצברג נולד בסיוון תרפ”ד (1924) בעיר ‘טרנוב’ שבדרום מזרח פולין למשפחה חסידית. כמו מיליוני יהודים הכיבוש הגרמנו-נאצי הפך גם את חייו. מסלול הייסורים שעבר, מהגטו דרך המחנות ועד ‘צעדת המוות’, אינו ייחודי. הדגש הוא דבקותו לכל אורך הדרך באמונתו, או כפי שכתב נכדו, לוי ברוק איש חב”ד, בהקדמה בספר: “סיפור חייו המופלא של ר’ נתן גינצברג ע”ה, אשר בכח האמונה והבטחון [כך במקור] בה’ יתברך שרד את התופת”.
ג. גטו טרנוב
בחזרה לאירופה. ה-7 בספטמבר 1939.
בבוקר השבוע הראשון שלאחר תחילת המלחמה ברחו אנשי השלטון ובנייני הממשל ננטשו. אספסוף פולני הסתער על מחסני הממשלה ובזז את כל תכולתם: אלפי שקי סיגריות ומשקאות חריפים…
כשהסתיימה הביזה הסתגרו התושבים בבתיהם ושקט מקפיא השתרר בעיר. היה זה יום חמישי בשבוע, כאשר בשעה עשר בבוקר נכנס הצבא הגרמני. כך זה נראה בעיניו של הנער היהודי בן ה-15: “עמדתי מחוץ לשער ביתנו… זו הייתה הופעה מרשימה ומאיימת. שיירה ארוכה של אופנועים נסעה בכביש הראשי, כשעליהם רוכבים חיילים במדים מצוחצחים”. [4]
במהלך יוני 1942 רוכזו יהודי העיר (25,000 מספרם) והסביבה בתוך אחד הרובעים העניים אליו נדחסו כארבעים אלף נפש. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-10 בספטמבר 1942, ערכו הגרמנים את האקציה הגדולה; כעשרת אלפים נפשות כונסו בכיכר מגדבורג הכיכר המרכזית של הגטו. מתוכם נשלחו באותו יום ברכבות 7000 להשמדה באושוויץ.
שלושת אלפים, שנרשמו כבעלי מקצוע נשלחו לעבודה במחנה פלאשוב. כשעלו אל הרכבת החביאו הורים רבים את ילדיהם בתרמילים. הקצין הגרמני, מנהל המחנה, ששמע קולות בכי ציווה על כולם לרדת מהקרונות. בחיפוש המדוקדק נתגלו 54 ילדים, שהוחזרו לגטו במשאית יחד עם אמותיהם שלא רצו להיפרד מהם.
נתן הצעיר היה אחד משלוש מאות, שנדחסו באותו יום לתוך נגרייה, ואשר נבחרו בידי הגרמנים, כדי לנקות ולאסוף את החפצים והציוד שניתן היה לנצל משאריות הגטו, בטרם יישלחו למחנה העבודה. וכך העיד נתן גינצבורג בפני נכדו: “אנו מכונסים בנגרייה, והגטו שקט… דממה באוויר… לפתע אנו שומעים שבאה משאית, ואחר כך נשמעים הדי יריות”.
לדבריו הגרמנים הורידו את הילדים הרכים לסמטה קטנה ושם קטל אותם הרשע יחד עם אמותיהם. כדי לדעת מי הוא אותו ‘רשע’, רוצח נפשע, יש להבין קודם כל את מהות המחנה שאותו התמנה לנהל.
ד. מחנה פלאשוב
בקיץ 1942 הוקם בפרבריה הדרומיים של העיר קרקוב, על שטחם של שני בתי עלמין יהודיים, מחנה גדול שיועד לעבודות כפייה ואשר נועד לשרת את מכונת המלחמה הנאצית. בשטחו הוקמו בתי מלאכה גדולים, אשר בהם ייצרו ציוד עבור הצבא הגרמני (ה- וורמאכט), כמו מדים ונעליים. [5]
שמו של המחנה: פְּלַאשוֹב, (בפולנית ,Płaszów –בגרמנית – (Plaszow .
עם הגעתו למחנה עבד נתן בבית מלאכה לרצענות באגף שייצר אתי חפירה. מנת המזון היומית הייתה דלה ועלובה, אך על פי זיכרונו – וביחס לשאר התנסויותיו בהמשך המלחמה – כפי שכתוב בספר, האוכל היה: “סביר”.
מה שהיה פחות סביר הייתה אישיותו הסדיסטית של מפקד המחנה…של סגל המחנות: התירוץ של ציות לפקודות…
מתוך ויקיפדיה, צולם ביולי 2002 ע"י אהוד אמיר
ה. התגלמות השטן: ‘הקצב מפלאשוב’
אמון לאופולד גת נולד בווינה באוסטריה (1908). בגיל 17 הצטרף לשורות הנוער הנאצי ובמהלך שנת 1936 עבר הכשרה במסגרת ה- s.sבמחנה דכאו בגרמניה. לאחר כיבושה של פולין פעלה יחידתו בגירוש היהודים, ובשל ‘הצטיינותו’ קיבל דרגת קצונה. גת היה מעורב בפינוי של גטאות קרקוב וטרנוב, שבמהלכם נרצחו אלפי יהודים. בסוף פברואר 1943 התמנה למפקד מחנה פלאשוב.] 6]
התנהגותו חרגה גם ביחס ל-‘סטנדרטים’, שהיו נהוגים בקרב מפקדי מערך המחנות הנאציים. למשל כאשר הסתובב במחנה היה מלווה באחד מכלביו אותו שיסה באסירים. אחד האסירים במחנה העיד לימים כי: “כאשר גת עבר לידינו האסירים, אחזה בנו חרדה. ידענו בוודאות שיהיה קורבן, או קורבנות”.
אפילו בזמן שישב במרפסת ביתו נהג לירות למוות באסירים מזדמנים באמצעות רובה צלפים (סצנה שנכנסה לסרט). הוא הנהיג במחנה משטר נוקשה ואכזרי ונהג להוציא להורג באופן יום יומי. רצחנותו של גת הביאה לו את הכינוי: ‘הקצב מפלאשוב’.
נתן שהה ועבד בפלאשוב חצי שנה. שישה חודשים בדיוק. בספרו הוא מציין באופן חריג – שכן הספר נסמך כולו על תאריכים עבריים – את התאריך הלועזי: מה-8 בפברואר עד ה-8 באוגוסט 1943.
אמנם כפי הנראה הוא לא נתקל באופן אישי בגת, אך קרוב משפחתו היה מניצוליו של הסאדיסט. הלה היה חלק מקבוצת פועלים שגת הופיע מולם וירה בהם למוות באקדחו. כאשר הגיע תורו התרוקנו הכדורים וגת לקח את האקדח והלם בראשו באכזריות. מכה זו הותירה בו צלקת לכל חייו.
בתום מלחמת העולם השנייה נתפס גת והועמד לדין בקרקוב. התובע תיאר את גת כ-“התגלמותו המודרנית של השטן מהברית הישנה (התנ”ך)”. תגובתו של גת הייתה התגובה הסטנדרטית של סגל המחנות: התירוץ של ציות לפקודות…
ו. בתו של הקצב
גת לא זכה להכיר את מוניקה, התינוקת שנולדה לו כשנה קודם לכן בעקבות רומן מחוץ לנישואים, שניהל בזמן המלחמה עם רות אירנה קאלדר, צעירה גרמנייה ששירתה בצבא הגרמני כמזכירה. אוסקר שינדלר, מנהל המפעל שהיה ביחסי חברות עם גת על מנת לקבל ממנו עובדים יהודים למפעל שלו, הכיר בין השניים. קאלדר, שהפכה להיות המאהבת של גת, עברה לווילה שלו, וחיה חיי שגרה מפונקים במנותק (כך לטענתה בהמשך) משגרת היום־יום הנוראה של המחנה הסמוך.
ז. גילוי מרעיש בספרייה שקטה
גרמניה, העשור הראשון בשנות האלפיים.
לאחר שעזבה ג’ניפר את ישראל היא עברה להמבורג בגרמניה, והחלה לעבוד במשרד פרסום. בשנת 2008, בהיותה בת 38, בזמן שהסתובבה בספרייה העירונית, נתקלה במקרה בספר, אשר כותרת המשנה שלו ריצדה מול עיניה המופתעות: ‘קורות חייה של מוניקה גת, בתו של מפקד מחנה הריכוז מתוך ‘רשימת שינדלר’.
מדובר בספר שיצא לאור בגרמניה שש שנים קודם לכן, בשנת 2002, בשם היוצא דופן: “אני הרי חייבת לאהוב את אבא שלי, הלא כן?”. הספר התבסס על ראיון עם מוניקה הרטוויג קאלדר (Hertwig), בתם של המפקד הנאצי, הסאדיסט גת, ושל המאהבת שלו רות אירנה.
למוניקה נולדה ב-1970 בת מחוץ לנישואים, מרומן עם אזרח ניגרי. היא מסרה אותה לאימוץ כאשר הייתה תינוקת בת חודש ימים. מאוחר יותר הועברה הילדה למשפחה אומנת, שאימצה אותה בגיל שבע. האימוץ קטע את הקשר שהיה לילדה עם האם ועם הסבתא. התינוקת שנמסרה לאימוץ היא ג’ניפר.
כך במקרה – לפחות עפ”י הסיפור שהוצג בתקשורת – נחשף בפניה הסוד המשפחתי המטלטל, שהוסתר ממנה כל השנים: אַמוֹן גֵּת, המפקד הנאצי הסאדיסט, היה סבה !
כך גם החל המסע של האפריקאית למחצה בעקבות החלק הגרמני של משפחתה. הנבירה בנבכי העבר הובילה אותה להתוודע למעשי הזוועה של הסבא, כמו הצליפות השגרתיות מרובהו בכל בוקר, אותן ביצע ממרפסת ביתו, או השימוש האכזרי שעשה בשני כלביו, ‘ראלף’ ו-‘רולף’, שאולפו לתקוף את דרי המחנה לפי פקודתו.
ח. ספרה של הנכדה – ירייה.
שבע שנים עברו מאותו גילוי מרעיש ועד התוצר של המסע הארוך בעקבות עברה – ספר בעל הכותרת הבלתי נתפסת: ‘סבא שלי היה יורה בי’. [7]
“…אני מדמיינת את עצמי עומדת לצדו. הוא במדיו השחורים עם הגולגולות, אני, הנכדה השחורה. מה היה אומר על נכדה כהת עור, שאם לא די בכך גם מדברת עברית ? [לבטח] בעיניו הייתי כתם בושה, ממזרה שמכפישה את שם המשפחה. סבא שלי בטח היה יורה בי. . . “. [8]
* הרשימה עלתה בפייסבוק בעבר ומובאת מחדש לאחר עריכה.
הערות:
- הסרט מבוסס על ספר בשם זה מאת תומאס קנילי. כאן המקום לציין, בהקשר השם, שהסרט על אוסקאר זכה בפרס האוסקר…
- אבנר שפירא, “ג’ניפר טגה, גרמנייה שחורה, גילתה יום אחד שסבה היה מפקדו האכזר של מחנה הריכוז פלאשוב”, אתר המרשתת של עיתון ‘הארץ’, 4 בפברואר 2015.
- לוי ברוק, ‘תפילת אם, השואה באמונה שלימה’, גנזך קידוש השם בני-ברק, י”ב בשבט תשע”ב.
- תפילת אם, עמ’ 32 (עפ”י הערך ‘קרקוב’ בוויקיפדיה הכיבוש היה ב-6 בספטמבר).
- רק בתחילת 1944 הוסב למחנה ריכוז (מקור: ויקיפדיה).
- מקור: ויקיפדיה. בגרמנית השם מבוטא: גות (Göth).
- ג’ניפר טגה בשיתוף עם ניקולה זֶלְמַיֶיר, ‘אמון – סבא שלי היה יורה בי’
.(My Grandfather Would Have Shot Me)
הספר יצא לאור באנגליה ובארה”ב באפריל 2015, בהוצאת אקספרימנט. בישראל יצא באותה שנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, בתרגומה של דפנה עמית [בסוגריים: לא קראתי את הספר. טרם הספיקותי…].
- מקור: פתיח הכתבה של אבנר שפירא ב-‘הארץ’. הציטוט הוא מתוך ספרה של ג’ניפר טגה.
