התהפכו היוצרות
הקשר בין מלחמת הגרילה בלבנון לבין תפיסת הציבור הישראלי באשר למעמדם של חיילי צה”ל: מלוחמים לילדים.
“הדרישה האינסטינקטיבית להדיח ולהעניש כל קצין שטעה היא מקוממת ומסוכנת… צה”ל אינו תכנית כבקשתך. תפקידו להגן על העם ועל המולדת, ותפקידם של החיילים לעשות זאת לעתים בגופם.” כך כתב העיתונאי יואב לימור ברשימתו האחרונה, בתגובה לאמירות הקשות כנגד הפיקוד הצבאי בעקבות פציעתו ומותו של לוחם מג”ב בר-אל חדריה שמואלי. [1]
“אלא שבישראל התהפכו היוצרות… דמם של החיילים הפך סמוק יותר מדמם של האזרחים שהם אמורים לשמור עליהם”, קבע לימור תוך שהוא מחבר את התהליך לתחילת הסוף של ‘רצועת הביטחון’: “זה שיאו של תהליך שמתנהל כבר 25 שנה. ראשיתו בשלהי שהיית צה”ל בלבנון, שבה הוצגו החיילים כ-‘בנים’ ו-‘ילדים’. במקום גברים לוחמים שמגנים עלינו, הם הפכו לנערים רכים וחסרי ישע שאנחנו צריכים להגן עליהם.” [2]
במקביל לרשימתו של לימור התפרסמה בסוף השבוע רשימה אחרת באתר ‘דבר’, שעסקה בחוויותיהם של ישראלים יוצאי ברית-המועצות, אשר שרתו במסגרת הצבא הסובייטי באפגניסטן. “הלחימה שלהם הייתה מפתיעה”, העיד אחד מהם, בוריס ברסטוביצקי, “מנוגדת לכל מה שלימדו אותנו. לא הוכשרנו להילחם נגד גרילה כזו. חינכו אותנו על סיפורי הגבורה של מלחמת העולם השנייה, אבל כאן זה היה משהו אחר לגמרי”. [3]
מה בין אפגניסטן לבין לבנון? ובכן, למרות ההבדלים הגדולים, הרי שהמשותף בין שני המקרים הוא האופן בו התמודדו כל אחד מהכוחות האסלאמיים מול הצבאות הסדירים, הסובייטי משם והישראלי מכאן – ‘לוחמת גרילה’: שימוש בכוחות קטנים וניידים תוך יישום שיטות של מארבים חבלות ופשיטות.
‘מביטחון שוטף ללחימה בגרילה’ הוא שמו של ספר חדש חדש, מאת אהד לסלוי, [4] חוקר במחלקת היסטוריה של צה”ל, העוסק בחמש שנים מתוך 15 שנות קיומו של אזור הביטחון. הספר מנסה לבחון כיצד הבינו בכל רמות הפיקוד של צה”ל – האסטרטגית (מטכ”ל), המערכתית (פיקוד צפון) והטקטית – את ה-‘בעיה’ מולה ניצב הצבא הישראלי ובן חסותו (צד”ל) בדרום לבנון. [5]
ליבת הספר, אשר נתנה לו את שמו היא עצם המהפך מן הבט”ש אל הגרילה. על פי לסלוי הוא התרחש במהלך שנת 1997, כאשר מסה קריטית של מפקדים בדרגים שונים הגיעה להבנה, שהעימות הא-סימטרי המתקיים בדרום לבנון הנו בעל מאפיינים ייחודיים של לוחמת גרילה. החיבור בין התובנה הנ”ל לבין חוסר התוחלת שבהמתנה להסדר מדיני, אשר יאפשר לצה”ל לצאת בעתיד מלבנון הוליך את עמירם לוין, אלוף פיקוד הצפון באותה שנה, להטיל ספק בעצם יכולתה של ישראל לתחזק את אזור הביטחון. על פי ספרו של לסלוי הוא אף הזהיר בפורום צבאי-פנימי, כי: “כמות האבדות יכולה להקים עלינו [על צה”ל] את החברה הישראלית”…
בהקשר הזה יש לזכור כי שנת 1997 נפתחה בתאונה, שהזניקה את מספר חללי צה”ל בחזית לבנון הרבה מעבר לרף הממוצע שהציבור הישראלי ‘התרגל’ אליו בשנים הקודמות; ‘אסון המסוקים’, שאירע ב-4 בפברואר 1997, גבה את חייהם של 73 לוחמים ואנשי צוות-אוויר. במחצית השנייה של אותה שנה מספר ההרוגים בקרב חיילי צה”ל בהשוואה לשנה הקודמת. [6] האירוע הבולט ביותר – לפחות מבחינת ההדהוד שלו בתקשורת ובקרב הציבור הישראלי – התרחש בסוף הקיץ, ב- 28 באוגוסט, כאשר בשריפה בוואדי סלוקי נספו חמישה לוחמים מחטיבת גולני ונפצעו חמישה נוספים. במהלך החודשיים הבאים, ספטמבר-אוקטובר, נפלו בקרב במהלך רצף של תקריות עוד 20 לוחמים. [7]
ריבוי האבדות הביא את שר-הביטחון יצחק מרדכי – שסיים את כהונתו כמפקד פיקוד הצפון רק שלוש שנים קודם לכן (מרדכי היה מפקד פצ”ן בין אפריל 1991 לנובמבר 1994) – להנחות את מפקדי צה”ל לצמצם את מספר המבצעים ההתקפיים על מנת לנסות ולהקטין את מספר הנפגעים!
שנת 1997 הייתה אם כן שילוב בין שרשרת אירועים טראומטיים רבי נפגעים – ‘אסון המסוקים’, ‘אסון השריפה’ ו-‘אסון השייטת’ – לבין התובנה שחלחלה בתוך הפיקוד הצה”לי שמדובר בלחימה מול גרילה, עם כל המשמעויות והנגזרות התפיסתיות והמבצעיות.
ברית המועצות שקעה באפגניסטן במשך עשר שנים קשות (1989-1979), ובעיני חלק מהחוקרים זה נחשב כאחד הזרזים לפירוקה של האימפריה הסובייטית. ביציאתם נותרה אפגניסטן עם יותר ממיליון הרוגים, ועוד כ-4 מיליון פליטים שנעקרו מבתיהם. שלוש שנים לאחר היציאה, החלה מלחמת האזרחים האפגנית, שהסתיימה עם ניצחון כוחות הטליבאן. בחודש האחרון הצליחו צאצאי המורדים האפגניים ‘לקפל’ החוצה גם את האמריקאים…
התהליך עליו מדבר הכתב לימור ברשימתו – השינוי שחל בתפיסת מעמדם של חיילי צה”ל בתוך הציבור (היהודי) – הוא חלק מזרמי עומק בתוך החברה הישראלית. זרמים שבנקודת זמן מסוימת פרצו אל ועל פני השטח. השאלה היא מה היה מקומה של לוחמת הגרילה, שהתנהלה בסוף שנות התשעים בין צה”ל (וצד”ל) לבין אנשי ‘מפלגת-האל’, חזב-אללה, בתוך המשוואה ???
אין לי תשובה. איך אומרים בשפת הרשת: אני רק מניח את זה כאן…
