כבה זיו הנעורים
קווים לדמותו של יהודה זיו,
פלמ”חניק, איש ידיעת הארץ, מדריך וחוקר,
שהלך לעולמו השבוע ביום רביעי (10 ביוני 2020).
על רקע הכרות אישית, שהתפתחה סביב עניין מחקרי משותף: הכפר והמערה.
א. פתיח
מערת המכשפה
ביום שלישי השבוע התקשר אלי במפתיע חברי הוותיק מימי הנערות בעמק, שבזכותו ויחד אתו הגעתי לראשונה אל ‘חורבת אנדור’ באביב לפני 25 שנה. הוא העביר לי לשיחה את מנהל סניף הבנק שלו מצאצאי הכפר, שטען כי בני משפחתו, (מחמולת ‘קנאנבה’, ﻗﻧﺎﻧﺑﺔ ), היו אחראים על ‘מערת הזקנה’ בכפר.
יומיים אחר כך נודע לי על פטירתו של יהודה זיו, מי שחקר ופרסם לראשונה 1996) את סיפורה של ‘מערת הקוסמת’, היא מע’ארת א-סאחירה (ﺳﺎﺣﺮﺓ), המערה אשר שימשה בשנות השלושים כמקום עלייה לרגל עבור לא מעט יהודים – כולל של קהל חרדי (!) – ושנודעה בכינוייה: ‘מערת בעלת-האוב’.
אנדור כחוט המקשר
היכרותי עם יהודה החלה בעקבות מחקרו על גלגוליה השונים של המערה, כאשר שנינו ‘גילינו’ את הכפר – ‘אינדור’ (בחיריק, ﺍﻧﺩﻮﺮ), שכונה: ‘עין-דור הערבית’ – במקביל באמצע שנות התשעים של האלף הקודם. יהודה מהצד של ההיסטוריה הרחוקה (תיאורי נוסעים ועולי רגל), ואנכי מהזווית של העת-החדשה (הכפר ואוכלוסייתו בתקופת המנדט).
הקשר החל בעקבות הרצאתו בנושא בקיבוץ השכן, עין-דור (12 בדצמבר 1995). תאריך הצילום על תמונת המערה (25 בפברואר 1994, מצורף למטה) מלמד כי יהודה הקדים אותי בשמונה חודשים (בכל הנוגע לביקור בשטח – בשרידים).
ב. לפני תש”ח
השיטפון – הינצלות בילדות
יהודה זלטין — שם המשמר את שם אחת מאימהות המשפחה, זלטה (בדומה ל-חנקין). ולא זלצין, כפי שנכתב בויקיפדיה – נולד במוסקבה ב-28 בפברואר 1926. כשהיה בן שנתיים עלתה משפחתו לארץ-ישראל.
את ילדותו העביר בעיר טבריה. כשנה לפני שעזבה משפחתו את העיר לטובת המושבה רעננה היה עד לאחד האירועים הטראומתיים בתולדותיה בעת החדשה: השיטפון הגדול בסוף חורף תרצ”ד. בבוקר ה-14 במאי 1934 ירד שבר ענן (53 מ”מ תוך 45 דקות!) על הרכס למעלה. נחשול מים אדיר ירד מההר אל העיר, מסיע סלעי ענק וגורף בדרכו כל מה שזז…
למזלה הגדול של הקהילה היהודית רוב ילדיה שהו בשעת השיטפון בבית הספר ‘אליאנס’ שבשכונת קריית-שמואל החדשה. אחד מהם היה הילד בן השמונה יהודה. לפני שלוש שנים, באמצע חורף 2017, בזמן שהתארחנו בביתם של יהודה ופנינה בשכונה הגרמנית בירושלים, על רקע החדר המוסק והחמים העטור מרצפות עתיקות מצוירות, הוא סיפר לי על זיכרונותיו כילד מאותו אירוע, כאשר תוך כדי המנוסה המבוהלת של הילדים אל החלק הגבוה של המבנה הוא רואה את ארון השרת צף ומסתובב במעגלים על פני המים הגואים ועולים בחצר בית-הספר…
במאמר מוסגר יש לומר, כי לא היה זה המפגש האחרון של יהודה עם מים… ההצפה חזרה בשנית לפקוד אותו גם בבגרותו, כאשר המרתף בביתו הטמפלרי-גרמני בירושלים (ברחוב עמק-רפאים) התמלא במי גשם, שהרסו את הארכיון שלו, על כתביו ומחקריו.
כתבה על השיטפון בטבריה ב 1934
הסיירות כמניע
בגיל 17 התגייס לפלמ”ח (מאי 1943) ולאחר הכשרתו שובץ בפלוגה ב’ כסייר. הסיירות, שפירושה המעשי היה הליכה רגלית אין-סופית בשבילי הארץ בכלל, ובגליל העליון בפרט, היא שהוליכה אותו אל התחום שברבות הימים הפך מתחביב למקצוע: ‘ידיעת הארץ’. כפי שהוא עצמו כתב: “שנינו, יזהר [כצמן, לימים עצמון] ואנוכי, בני דור ה’עצמונים’ – מן הגדיים אשר קיפצו והתרוצצו בשעתם בין רגלי העיזים של ‘זאב’, הגולשות בגליל העליון מ’הר עצמון’. מאז 1943 נמנינו שנינו עם פלוגה ב’ של הפלמ”ח, אשר ותיקיה כינו אותנו “ג’חשים” (‘עיירים’ בערבית). שם למדנו לחרוש את הארץ ברגלינו וכך אף נעשינו שנינו אנשי ידיעת הארץ ואהבתה.” [1]
מחלקת ההר – פעם ראשונה
הסיירות היא שהובילה אותו אל לימודי הוראה לאחר השרות בפלמ”ח. אלא שאלה נקטעו עם פרוץ מעשי האיבה בדצמבר 1947. כמו ‘רזרביסטים’ (הכינוי לאנשי ה-‘מילואים’) רבים אחרים גם הוא נקרא לשרות והוצב בגדוד השישי של הפלמ”ח, אשר התארגן בראשית 1948 במרחב ירושלים. הגדוד היה שותף להגנת מרחב העיר ועסק בין השאר גם בהבטחת הקשר בין ירושלים העברית לבין הישובים העבריים שבמזרח (צפון ים-המלח) ובדרום (גוש-עציון).
הסיירות היא זו שבדיעבד הצילה את חייו של יהודה, כאשר במהלך סיור בהרי ירושלים נפגע בקרסול רגלו (בנחל יתלה, עפ”י ויקיפדיה. אלא שמדובר היה בנקע, ולא בשבירה – המחייבת גבס – ככתוב שם..). הפציעה היא זו שגרמה לכך שלא צורף אל עשרים מעמיתיו לגדוד, שיצאו לעבר גוש-עציון (בלילה שבין ה-15 ל-16 בינואר), ונהרגו במסגרת הכוח המאולתר, שזכה לכינוי: ‘מחלקת-ההר’.
בניין המוסדות – פעם שנייה
חודשיים לאחר מכן ניצל יהודה בשנית. היה זה בשעה 9:30 בבוקר יום רביעי ה-11 במרס, כאשר נהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים, אנטון ג’מיל דאוד (קמיליו) החנה את רכב הפורד הירוק של הקונסוליה בסמוך לכניסה הראשית של בניין הסוכנות היהודית (‘בית המוסדות הלאומיים’), ונעלם…
המכונית ותכולתה עוררה את חשדם של אנשי המשמר, אולם הם הסתפקו בהעברתה לפתח אגף ‘קרן היסוד’ של הבניין (בקומה השנייה הייתה ממוקמת לשכתו של מנהיג היישוב, יו”ר הסוכנות דוד בן-גוריון, שנמצא אז בתל אביב…). מפקד המשמר, חיים גור-אריה, שהזיז את הרכב משך בידית הבלמים (‘הנד-ברקס’) ואז אירע פיצוץ אדיר. הקיר החיצוני של שתיים מקומות הבית נהרס, וחלק מהאגף התמוטט. [2]
באותה דקה ממש (09.46 , עפ”י המקורות) היה יהודה זיו מול בית-הכנסת הגדול ‘ישורון’, לאחר שיצא מספר דקות קודם לכן מבניין הסוכנות אל עבר מוסך חברת ‘המקשר’ לצורך העברת נשק. [3]
פורמנים
הביקור של יהודה בבניין הסוכנות לא היה מקרי, משום שחדר מס’ 16 (ששכן בסמוך לקרן היסוד) בבניין הוקצה לטובת מלווי השיירות של הגדוד. על דלת החדר היה תלוי שלט: ‘פורמן’, והוא זה שהעניק למלווים את כינויים: ‘פורמנים’. עפ”י יהודה מקור השם היה שמעון פורמן, חייט גברים במקצועו, שהיה המא”ז (מפקד אזור) של שכונת ‘רוממה’ בירושלים. [4]
יהודה שירת במסגרת הפורמנים מלווי השיירות עד אפריל 1948 (ב-16 באפריל הפך הגדוד השישי לחלק מחטיבת ‘הראל’).
נהגות – מהפלמ”ח לגולני
כחלק מעבודת הליווי הוכשר יהודה כנהג משוריין וכנהג אוטובוס. הנהיגה הובילה אותו לתפקידי מנהלה והוא שימש כסמל רכב בגדוד השישי, וסיים את שירות החובה שלו כקצין רכב במפקדת חטיבת גולני ובגדוד 13 בגולני.
ג. אחרי 1948.
הוראה והדרכה – תקציר
לאחר שחרורו מצה”ל (ינואר 1950) השלים את לימודי ההוראה והיה מורה במשך 18 שנה בכפר-סבא, בכפר-ויתקין ובחדרה. לאחר מכן עבד במשך חמש שנים (1974-1969) כגיאוגרף ברשות שמורות הטבע, אשר במהלכן ביצע סקר נוף של סיני. עם סיום הפרק ברשות עבר לעבוד במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל- אביב (1976-1975). בהמשך דרכו המקצועית חזר אל הצבא, ושימש כראש מדור (רמ”ד, בדרגת סא”ל) מורי”ה (‘מורשת ידיעת הארץ’) במפקדת קצין חינוך ראשי (יוני 1976 – ינואר 1985). במקביל עסק בהכשרת מדריכי ידיעת הארץ משנת 1963 ואילך.
פנים ושמות
יהודה היה חבר ועדת השמות הממשלתית משנת 1971 ואילך, ושימש כיושב ראש ועדת המשנה לשמות יישובים. השמות העבריים והערבים על גלגוליהם השונים היה נושא שהעסיק אותו כל חייו, והוא נתן לו ביטוי נרחב במאמריו הרבים ובספריו. ספרו האחרון (2005) הוקדש כל כולו לעניין השמי: ‘רגע של מקום: סיפורים מאחורי שמות מקומות’ (בהוצאת ‘צבעונים’).
תופינים – איש של מלים
למרות שלל תפקידיו – מורה, מחנך, מדריך וחוקר – יהודה היה קודם כל איש של מלים, ששלט ברזי השפה העברית ומכמניה, ונהג לשלב במחקריו משחקי מלים המבוססים על דימויים ומצלולים. דוגמא אופיינית לו היא כותרת הפרק הראשון בחוברת שהוקדשה לשמות בגליל המערבי: ‘תופינים בחבל תפן’…
לדעת את הארץ
יהודה עסק במחקר היסטורי-גיאוגרפי, אך הוא לא עשה זאת רק מתוך המשרד או הארכיון. כסייר בהכשרתו ובנשמתו הקפיד כל חייו להיות מחובר אל השטח. ‘שטח’ לא רק במושגי ‘תרבות ה-4X4’ של ימינו, אלא במובן של החיבור בין הגיאוגרפיה ברמה האזורית-מקומית, לבין גלגולי ההיסטוריה השונים, ובמיוחד הסיפורים המקראיים. בכך דמה לרוב בני דורו, שהכירו וחיו את סיפורי התנ”ך וגיבוריו (על אף ‘חילוניותם’…). אולם אצלו עמדה כל הזמן ברקע המחקרי נקודת ההשקה בין הערבית לעברית, כחיבור בין אז לעכשיו – בין השמות התנכיים לבין הוואדיות והכפרים.
מבחינה זו יהודה שייך לאותו זן נדיר שלא ניתן להגדרה במונח הרגיל והמקובל של הוראה, או הדרכה (כולל ‘הוראת-דרך’, כלומר הכשרת מורי-דרך), אלא מדובר במי שעסקו בכל המכלול (היסטורי-גיאוגרפי-ארכיאולוגי, ואף בוטני), שנקרא פעם: ‘ידיעת הארץ’. יהודה זיו, כמו למשל הפלמ”חניק מנשה הראל – שניהם זכו לקבל את אות ‘יקיר ירושלים’ בהפרש של עשרים שנה: מנשה ב-1991, יהודה ב-2011 – אכן ידע את הארץ…
חוקר של אנשים
זווית הראייה המחקרית הבלתי שגרתית (והלא-אקדמית) גרמה בעשורים האחרונים לדחיקתו מכתיבה עבור פרסומים בעלי פורמט אקדמי. לדוגמה: ‘קתדרה’, כתב העת של יד יצחק בן-צבי. [5] לכך תרמה גם העובדה שבמהלך חייו לא השלים את תואר הד”ר המבוקש. [6]
יהודה אמנם השלים עם הגזירה, אולם כמי שפרסם במשך כמה עשורים מבחר סיפורים בשלל כתבי-עת (למשל: ‘סלעית’ ו-‘טבע וארץ’ של ‘החברה להגנת הטבע’) הוא התבטא בפני בכאב לגבי אי יכולתו לקפוץ מעל המחסום האקדמי. הוא התנחם בכתיבה עבור פורומים אחרים לא-אקדמיים, דוגמת כתב העת ‘עת-מול’ (גם הוא של ידב”צ), דו-ירחון, שתכניו “מוגשים בשפה השווה לכל נפש” (ציטוט מתוך אתר המוסד), או הבלוג ‘עונג-שבת’ (עונ”ש).
ד. לסיום
בנימה אישית – הפרה שמניקה
כבר מהרגע הראשון בו פניתי אליו יהודה לא היסס, והעביר לי העתקים מתוך החומרים שהיו ברשותו. כפי שכתב במכתבו (16 בפברואר 1996): “יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק”…
בהמשך הדרך ניצלתי (לא מספיק!!!) את השפע בעטיניה של הפרה, ונעזרתי בו (טלפונית) בכל פעם בו הייתי זקוק לתשובה על שאלה היסטורית-גיאוגרפית-אטימולוגית. לפעמים בעקבות שיחה הייתי מוצא בתיבה מעטפה, שהייתה תמיד הפתעה משמחת (למשל החוברת – ‘אבן הייתה לראש-פינה: סיפור סלילתם של הכביש מראש-פינה לטבריה ושלוחותיו’, הוצאת אריאל 2002). לכל פריט כזה צורף מסר אישי מנוסח היטב בכתב ידו העגול והמסודר.
דרך יהודה הגעתי גם למפגשים מרתקים עם אוצרות אנושיים, שהיו חבויים בירושלים, כמו הלוחם יהודה כביש, או מקס (לא מקס הגרמני…), השוטר היהודי ששירת במשטרת צמח, אליו הגעתי עם יהודה בקיץ 2008.
מבחינת הדור – תש ולא שח…
בניגוד לשלושים וחמישה, שנכנסו לפנתיאון הגבורה, בזכות שירו של ג’ורי הנסער, שישב באירופה הקרה – ואשר גם הוא, כמו יהודה, היה תושב ירושלים עד יום מותו – יהודה כן זכה “להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה”, לאהוב (לפחות פעמיים במהלך חייו…) ו-“להרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים”…
בפעם האחרונה בה ביקרתי בביתו, כאשר הוא נעזר במקל הליכה ההוא שאל אותי האם אני יודע מדוע הם (הפלמ”חניקים) נקראים: דור תש”ח?, ומייד ענה: “כוחנו תש, אבל ראשנו לא שח”…
זה יהודה, הלץ, שידע כמו יתר בני דורו לא לקחת את החיים ברצינות רבה מדי, ותמיד השאיר לצד המחקר המעמיק והרציני גם מבט מחוייך.
הערות:
1.יהודה זיו, ‘מערב הגליל, בין ראש הנקרה לראש-הכרמל, אסופת מאמרים’, החוג לידיעת הארץ (בעריכת רחל גרוסמן) – גליל מערבי 2010.
2. מספר ההרוגים בפיצוץ עמד על 13, ביניהם מפקד המשמר גור-אריה, ומנהל קרן-היסוד, לייב יפה. כמאה אנשים נפצעו.
3. שיחת טלפון עם יהודה, יום רביעי, 28 בפברואר 2018.
4. שם. שם (באותה שיחה). לדברי יהודה בפיצוץ הבניין היו נפגעים גם מבין הפורמנים: הרוג ושני פצועים.
5. לאחרונה ניכר שינוי במדיניות כתב העת: נוסף מדור חדש בשם: ‘עדות בנוף’, שנועד לפרסום מאמרים העוסקים באתר מעניין בארץ דרך סיפורו ההיסטורי והתפתחותו. כדברי הנחיות קתדרה לכותבים: “המדור נולד מתוך הבנה כי התיעוד מצוי לא רק בארכיונים, אלא גם בשטח”…
6. יהודה אמנם היה בעל תואר שני (בתחום גיאוגרפיה היסטורית של תקופת המקרא), אך את הדוקטורט לא סיים, מאחר והמנחה שלו, פרופ’ יוחנן אהרוני, הלך לעולמו (פברואר 1976).
*פורסם ב 14 ביוני 2020.
