לחזור להיות ארץ יצרנית
פעם, בימים כשעוד היה ניתן לנוע בלי חשש ברכבות הייתי מסתכל על החיילים (וגם על חיילות…),
וחושב לעצמי: מה זה המדים האלה לעזאזל?
זה בכלל עשוי מבד? זה נראה כמו נייר…
לפני שלושים שנה כשהייתי בסדיר עדיין זמזמו כאן מכונות התפירה. מגיבור בקריית-שמונה עבור לבית-ג’אן, דרך כרמיאל ועד בית שאן. רובם הוציאו מוצרים, שהחזיקו שנים. למשל מכנסי הדגמ”ח הצה”ליים עם תוויות ייצור של שנות השמונים, שהשתמרו לכל אורך שנות (המילואים וכו’), למרות שעברו עשרות, אם לא מאות כביסות !
כן, ברור גם לי שכל מעבר הטקסטיל ל-עולם השלישי-טאיווני-בנגלדשי היה תהליך גלובלי, כלל עולמי. ובכל זאת איפה שהוא בקצה נשארה תחושה שאולי בכל זאת אפשר היה גם אחרת. לא, לא לעצור את רכבת ה-‘מייד אין צ’יינה הדוהרת’, אבל בכל זאת להשאיר ולשמר כמה קרונות של איכות על הפסים.
אנחנו כבר מזמן בתוך עידן ה- ‘השתמש וזרוק’, ובכל זאת השאלה מנקרת: האם אפשר היה אחרת? אני לא מספיק מבין, אבל הנה אחת שחיה את התחום דרך חור המחט, דורין פרנקפורט. חוץ מהשם, לא מכיר את הגברת, אבל שווה לשמוע מה היא אומרת:
“אני גדלתי בבית שבו חינכו לעבודת כפיים, אבל זו מדינה שלא סופרת תעשייה מקומית, כאילו כולם יכולים להיות גאוני הייטק. זה לא עובד ככה. אומרים לנו ‘קנו כחול לבן’… היינו אימפריית טקסטיל, פעלו פה מפעלי סריגה בבעלות משפחות. במשבר הכלכלי של תחילת שנות ה-80 ויתרו על כל זה, בזמן שמקומות כמו אנגליה, ספרד ופורטוגל נעשו מאמצים אדירים לשקם תעשיות כאלה, לשמר מסורות…
אי אפשר לקיים מדינה רק על גאוני הייטק… יש כל כך הרבה כישרונות וכוחות אחרים. מה שאנחנו רואים פה זו תפיסה של הנהגה מיושנת, והיא צריכה להשתנות אם אנחנו לא רוצים להפוך למדינת תיווך, כזו שתלוייה בייצור שנעשה במדינות אחרות. פעם היינו גאים בייצור ישראלי, היום אפילו החקלאות פונה ליבוא. המשבר הנוכחי חייב להאיר את עינינו, להחזיר אותנו להיות ארץ יצרנית” *
כדורבנות !!! ולא רק לתופרות…
* הילה אלפרט, “פרנקפורט ללא הפסקה”, מוסף ‘ ‘שישבת’ של עיתון ‘ישראל היום’, 17 ביולי 2020 (כ”ה תמוז תש”ף), עמ’ 30.
