מהמיראז’ אל הפאנטום
מקומו של 007 בתפנית האמריקאית לגבי ישראל.
לרגל מלאת 55 שנה לנחיתת המיג 21 . רשימה העושה חיבור בין מטוסים למדינאות מילות מפתח: חום אוגוסט, נס, נמרים, התשה.“חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד…
תרשום בספר דף, מדובר במלחמות…
ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת…
בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נס בטמפו”.
20 שנה לאחר הטירונות שעבר בחורף 1968 הוציא שלמה ארצי את אלבומו, שקיבע לנצח את המושג: ‘חום יולי-אוגוסט’ בתודעת הישראלים. לתוך השיר הכניס ארצי חוויות ומושגים מימיו הקצרים בחיל-התותחנים (לפני שנקטף ללהקת חיל-הים) בזמן מלחמת ההתשה: ‘אלוף קרית-גת’, הוא חברו לטירונות אלברט ועקנין, ואילו ה-‘נס’ הוא מונח צבאי-מקצועי-תותחני: ‘אש נגד סוללתית’ (נ”ס), זו הנורית מנגד כאשר מתגלה מיקום סוללת התותחים. *
והנה כעבור 33 שנה מהוצאת האלבום הנ”ל התגלה בתחילת אוגוסט החם הנוכחי אירוע נוסף, אשר התרחש ב-‘טמפו’ – הכוונה כמובן אינה לחברת המשקאות אלא למוצב צה”לי, ‘מעוז’, ששכן מול נמל פורט סעיד בקצה הצפוני של תעלת סואץ (למעשה שלושה מעוזים. שמו שונה בהמשך ל-‘אורקל’) – במהלך מלחמת ההתשה, שניתן גם אותו להגדיר כסוג של ‘נס’: הצלחתו של מפקד המוצב דאז, דוד (דודו) הלוי, ‘להוריד’ צלף בצד השני. צלף אשר היווה מטרד מאיים עבור אנשי המתחם הפלוגתי הישראלי.
לדבריו של הלוי, קצין (סיים את שירותו בדרגת סא”ל) ועיתונאי, ומי שהיה אחד מ-‘נמרי’ מלחמת ההתשה, מקצוענותו של הצלף וההתעקשות המצרית הבלתי שגרתית לחלץ את גופתו מעידים על כך כי מדובר באיש צוות רוסי (לדבריו ייתכן מיחידת ספֶּצנָאז). למי שתוהה על עצם העניין מרחיב לוי באומרו: “היו גם רוסים מולנו. אני זוכר שיחה עם אהרל’ה יריב… יש גיחה מעל פורט-סעיד ויש אנייה רוסית שמעלה 72 ארונות לאנייה, שמפליגה מפורט סעיד לאודסה ! אז מה, הם מתו מקורונה ???… לחמנו נגד הרוסים, צריך להודות בזה (גם חיל-האוויר לחם נגד הרוסים. הפלנו חמישה מיגים)… זה שמדינת ישראל סירבה להגיד את זה בקול רם זו שגיאה גדולה מאוד”. [1]
סיפור הצלף שמעלה דודו הלוי הוא אמנם אנקדוטה, אך הוא שופך אור על זווית שלרוב פחות מדוברת במחקר הישראלי: היותו של ‘הסכסוך’ לא רק מקומי-אזורי, אלא חלק מהעימות הגלובלי הבין-מעצמתי !
אין כמו ה-007 כדי להמחיש את העניין. כמו במקרה של טמפו גם כאן אין הכוונה למונח המוכר – סוכן הוד מלכותה, אלא למטוס הרוסי של חיל-האוויר הישראלי, שזכה למספרו המיוחד של בונד בשל נסיבות הגעתו: עריקתו של טייס עיראקי לישראל, היום לפני 55 שנה, ב-16 באוגוסט 1966, כברשותו מטוס הקרב הסובייטי הנחשק ביותר במערב (ברית נאט”ו), מיג 21 !
לרגל מלאת 55 שנה ל-‘יהלום’, הוא שם המבצע להבאתו, התפרסמה בסוף השבוע האחרון כתבה מצוינת של מרדכי חיימוביץ’. מאחר ונדמה שנאמר כבר כמעט הכול על אותה פרשה בחר חיימוביץ בזווית אחרת, ייחודית. כהרגלו הוא חוצה את מעטפת הפרטים הטכניים וצולל אל תוך הרגש, אל האישי – הטייס מניעיו ונפתולי גורלו, וזאת דרך יחס אנשי המוסד שקלטו אותו. [2]
אלא שהצלילה של חיימוביץ’ לגובה נמוך, אל האנושי, מרחיקה את הסיפור מהקשריו הטרנס אטלנטיים – למרות שהוא מציין במפורש כי נחיתתו בארץ ‘פתחה תקופה’, שכן: “המיג 21 היה מבשרו של הפנטום” (ציטוט) – ומנקודת הפתיחה לקשר הישראלי-אמריקאי, שהחל בגבהים הרחק הרחק משדה התעופה של חצור: בשמי דרום מזרח אסיה…
בזמן מלחמת וייטנאם התנהלה מערכה אווירית, שהייתה למעשה שדה ניסוי ענק לעימות טכנולוגי בין מעצמתי, אמריקאי-סובייטי. בקרבות האוויר צברו מטוסי המיג הסובייטים יחס הפלות של 1:5 אל מול יריביהם ה-‘אפים’ האמריקאים, [3] שהיו בעלי כוח, אך גדולים וכבדים וללא יכולת תמרון כשל המיגים (17 + 21). המחיר הכבד הביא את הנשיא האמריקאי ג’ונסון להורות בשנת 1968 על הפסקת הפעילות האווירית בשמי צפון וייטנאם!
במקביל לכישלון האמריקאי הצליח חיל-האוויר הישראלי להפיל 60 מטוסים (!) בקרבות אוויר מול צבאות מדינות ערב (בעיקר מצרים וסוריה), שהתרחשו במהלך השבוע הראשון של יוני 1967. בקרבות האוויריים איבד החיל הישראלי 12 ממטוסיו. [4] כלומר לזכות הטייסים הישראליים נרשם יחס הפלות דומה לזה שהשיגו הצפון-וייטנאמים מול האמריקאים !!!
כיצד הצליח חיל האוויר הישראלי במקום בו נכשל הענק האמריקאי? ההסבר – גם אם חלקי, ומעבר לעניינים מקצועיים הקשורים בטכנולוגיה ומתודה, שעל פיה עבדו האמריקאים – נעוץ ב-‘מיג של מוניר’.
המיג 21 נותח ונבחן על כל חלקיו ומערכותיו. יכולותיו נבחנו בקרבות אוויר אל מול מטוס היירוט העיקרי, שהיה בידי חיל-האוויר הישראלי, המיראז’. [5] בסימולציות הללו נבחנה מעטפת הביצועים של המיג כולל נקודות התורפה שלו. הידע שהופק מהמטוס העיראקי סייע לטייסי חיל האוויר הישראלי למחוץ את עמיתיהם באוויר. אי לכך יש מי שטען כי: ” 007 היה האוצר המודיעיני הגדול ביותר שקיבל אי פעם חיל-האוויר הישראלי” ! [6]
אלא שאחת מתוצאותיה של המלחמה בת ששת-הימים היה נסיגת צרפת, ספקית הנשק העיקרית של ישראל, מהברית הבין-מדינתית תוך הטלת אמברגו על מכירת נשק לישראל. הצורך הדחוף בחידוש צי מטוסי התקיפה והיירוט הביא את ישראל לפנות אל הגורם היחיד שהיה יכול לעשות זאת באותה תקופה – ארצות הברית של אמריקה (שכבר הסכימה למכור מטוסי סקייהוק לישראל לפני המלחמה, אך השעתה את העסקה בעקבות המכה האווירית המקדימה).
כאן נכנס לתמונה ה-007, שהושאל לאמריקאים בתמורה לביצועה של ‘עסקת הפנטומים’ – מכירת 50 מטוסי קרב-הפצצה מהמתקדמים במערב דאז. כך שבמבט היסטורי ניתן לומר שהמטוס הרוסי-עיראקי מילא תפקיד מפתח ביצירתה של ברית חדשה, אשר שינתה לחלוטין את הנוף המדיני במזרח-התיכון. ובמאמר מוסגר, זה הוא גם הרקע לשיגורו (ב-1970) של הטייס (בדרגת אל”מ) יוסף (ג’ו) אלון לקריירה דיפלומטית כנספח צבאי בוושינגטון. [7]
הפנטום היה קפיצת מדרגה בחיל-האוויר הישראלי, משום שעלה על המיראז’ הצרפתי בכל תכונותיו: מהירות, כושר נשיאה (פי 5 ויותר מהמיראז’), גילוי (מכ”ם מתקדם) חימוש (מגוון טילי אוויר-אוויר (וטווח טיסה ! אך יש לציין שהמטוס שנמכר לחיל האוויר הישראלי לא היה אותו הפנטום משמי וייטנאם, אלא הדגם המשופר, F-4E, שפותח כתוצאה מהפקת הלקחים מאותה מערכה כושלת. אם ניתן לסכם על רגל אחת הרי שהלקח הבסיסי היה ‘חזרה אל הפשטות’, שכן במוקד המהפך לא עמדו טילים משוכללים, אלא פשוט תותח, שאפשר לטייסי הפנטומים להתמודד בהצלחה עם המיגים הזריזים. [8]
ב-17 באוגוסט 1969 הוקמה טייסת הפנטומים הראשונה, טייסת 201 בפיקודו של שמואל חץ, בבסיס חצור בו נחת המיג. ב-5 בספטמבר הגיעה רביעיית פנטומים ראשונה לישראל, וכחודש לאחר מכן, במהלך אוקטובר יצאו מטוסי ה- ‘קורנס’ (השם העברי) לתקיפה קרקעית ראשונה: סוללת טילי קרקע-אוויר, שהוצבה ליד פורט סעיד. לא הרחק מה-נס שהתרחש בטמפו… [9]
ולסיום בנימה אישית: ראשית, הייתי שותף סביל בעת אירוע חדירת המיג מהדור הבא – מיג 23 סורי שנחת בישראל 23 שנה לאחר המיג העיראקי – ב-11 באוקטובר 1989 . ** שנית, מרדכי חיימוביץ’ היה מי שנעתר לבקשתי להוציא לאור את הסיפור הגלילי, והוא האיש אשר חתום על הפרסום הראשון (והיחיד עד עתה) של מעברת פראדיה בעיתון ! [10]
* מתוך: ‘חום יולי אוגוסט’, מלים ולחן: שלמה ארצי. שיר הנושא מתוך אלבום (ה-17 במספר של הזמר) אולפן כפול, שיצא תחת אותו שם – בהפקה של לואי להב – בשנת 1988.
** פורסם בעבר כרשומה תחת הכותרת: ‘לצלוף במצליף’.
הערות:
[1] פודקאסט (הסכת) של ד”ר אורי מילשטיין (במסגרת סדרת ‘שיחות עומק’), 7 באוגוסט 2021: “סיפורו של דודו הלוי, מפקד מעוז ‘טמפו’ במלחמת ההתשה”, חלק א’. הלוי היה אחד מ-57 קצינים ישראליים, שכונו ‘נמרים’, ואשר התנדבו – להבדיל מגיוס מילואים רגיל – לשירות בקו תעלת סואץ, בעקבות קריאתו של שר הביטחון משה דיין. על פי עדותו בהסכת הלוי שירת חודשיים וחצי (רצוף!) כמפקד המעוז הפלוגתי בטמפו.
[2] “55 שנה אחרי: מרדכי חיימוביץ’ חוזר לגיבורי הפרשה ששינתה את המזרח התיכון”, ‘מעריב’, מוסף ‘סופהשבוע’, 14 באוגוסט 2021.
[3] ‘פנטום’ ,McDonnell Douglas F-4 Phantom II ו- ‘ ת’אנדרצ’יף’ (תרגום מילולי: ‘מנהיג הרעם’. היה ידוע בקרב טייסיו בכינויו: ת’אד), F-105 Thunderchief , מפציץ קרב מתוצרת חברת ריפבליק אוויאיישן, שהיה מטוס הקרב החד-מנועי הגדול ביותר שהופעל על ידי חיל האוויר האמריקני, ונעשה בו שימוש רב במהלך מלחמת וייטנאם הן במשימות תקיפה בכלל וכנגד סוללות טילי קרקע-אוויר בפרט (מקור: ויקיפדיה).
[4] מקור: אתר צה”ל.
[5] דאסו מיראז’ 3 Dassault Mirage III, (מיראז’ בצרפתית: ‘חזיון תעתועים’) מטוס היירוט העיקרי של חיל האוויר הישראלי בשנות הששים, שכונה בשם העברי: ‘שחק’.
[6] מתוך ספרם של פרד ברטון וג’ון ברונינג: ‘מי רצח את ג’ו אלון?’, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן 2011.
[7] שם, עמ’ 69. ראו בגוף הספר. מומלץ!
[8] תותח M61 וולקן 20 מ”מ. הותקן בחרטום המטוס (מתחת לכיפת המכ”ם).
[9] התאריכים מתוך ויקיפדיה.
[10] “גמליאלי פה זה ארץ ישראל”, מעריב, 13 באפריל 2018.
