מזמרה ומחטב

ארבע פעמים נזכרת ה- ‘מזמרה’ במקרא. הפעם היותר ידועה היא זו מספר ישעיהו הקושרת את הכלי לחזון אחרית הימים (השלום/ סיום המלחמה): “… וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה” (פרק ב’, פס’ 4.”

מה שלא מסתדר עם הגודל – לשם מה כמות הברזל?
שהרי כדי ‘לכתת’ מזמרה לא צריך חנית, מספיקה סכין קטנה…
שלושה ימי הדרכה בחפירות במעלות,
שהשתרעו בין חורבת מתחם ביזנטי ובה גת חצובה,
לבין מתחם בנוי של (מה שנראה כ..?) גורן עגולה,
תוך חיפוש אחר נושא להדרכה,
יצרו הזדמנות לחיבור, ואגב כך נענתה השאלה.
להלן התובנות:
שמואל אביצור, הכהן הגדול של תרבות חומרית בא”י,
טען שמדובר בכלי שנועד בראש וראשונה לקיצוץ זמורות הגפן (לצורך טיפול שוטף והשבחתה, ומכאן גם שמו – לזמירה), וכן לכריתה של זלזלים וענפים.
לטענתו מדובר בכלי עשוי ברזל בעל ידית ולהב – מה שנראה כמו הכלאה בין סכין ארוכה (מצ’טה) לבין מגל – שנועד ל’כיסוח’, ולו הוא קרא: ‘מחטב’.
לפני מספר שנים חבר הביא לי מתנה; סכין ברזל ארוכה ומעוקלת, המשמשת בצפון הודו למגוון עבודות חקלאות, חצר וגינה.
השילוב בין אורך הלהב לסיומת המסובבת
מאפשר פעולת חיתוך המשלבת מכה ומשיכה.
היתרון: מהירות עבודה!
מדובר בכלי אידיאלי לדילול ולקיצוץ ענפים דקים (כמו חוטרים, ‘חזירים’, היוצאים מן הגזע).
יותר מכך, המשקל של הברזל מאפשר לעשות בו שימוש בדומה לגרזן – לצורך חיטוב (אלא שלא כמו בגרזן הורדת ענפים עבים מצריכה מספר מכות משני הצדדים…). כלומר מדובר בכלי רב תכליתי המקצץ (מעלעלים ועד משוכות צברים) וחוטב בו זמנית !
עבודה עם ה’כלי’ (במצב מושחז) מאפשרת להבין את המונח של אביצור: ‘מגל חטיבה’ (בניגוד ל’בן-דודו’ העדין, הוא מגל קציר החטים, או הדגנים).
לדבריו זהו כלי יעודי ייחודי (שאין לו מקביל אירופאי) שנועד לשימוש בחורש (הסבוך) הארץ-ישראלי.
הכלי מימי הבית הראשון לא נעלם, כך ניתן ללמוד ממצאי חפירות, על גרסאותיו השונות. בכפר הערבי הוא שימש את הפלאחים לגיזום וחטיבה (ענפים לבעירה) ואת הרועים (זלזלים דקים כמזון לעזים).
מה שהשתנה הוא המינוח. המזמרה (היא המגל החוטב) יצאה משימוש בשפה העברית החיה, וחזרה אליה רק עם חידוש החקלאות העברית-ציונית, בגרסה מודרנית קפיצית ודו-להבית…