דיון עקרוני על אחד מאופני התיעוד בעידן שלפני הטלפון החכם.

כלומר איך מעבירים את המראות והתחושות מהחזית, ומה דרוש לצורך כך? –  רמז קטן: קודם כל נייר…

האם בכלל ניתן לתעד מתוך מצב של קרב? מהם תנאי הסף הנחוצים לעצם מעשה הכתיבה? האם הלוחם מסוגל לרשום תוך כדי המערכה עצמה? מי מבין הלוחמים הותירו לנו תיעוד מהמלחמה, ועד כמה מה שיצא לאור – כלומר התפרסם כספר – אכן נאמן למקור?

הנושא כאן אינו קרבות (!), ובוודאי שזו אינה ‘מורשת-קרב’ במובן הצה”לי של ההגדרה… אלא זו הרצאה על מה שעמד ברקע של הלחימה, כמו למשל: הופעות אמנים, גם אלו הפחות מוכרות, בשתי החזיתות – למשל השילוב העוצמתי בין הגשש (החיוור) ליוסי (בנאי) – או המחסור בציוד (מחדל הימ”חים), וכמובן העניין הכי בסיסי וראשוני הניצב במוקד ההרצאה, זה שעליו צועד הצבא. כל צבא. והוא: המזון המוגש במהלך המלחמה…

לדוגמה, התובנה על הקשר שבין התפתחות חיובית בחזית לבין השיפור הדרמטי בתפריט: מפרוסות לוף קר על מצייה וחלווה לקינוח בשבוע הראשון של הלחימה, ועד “ארוחות שלא מביישות שום מסעדה” בהמשך המלחמה.